בשנת 1970 יצא לאור ספר שירים מאת המשורר יצחק שלו, אביו של הסופר מאיר שלו, "נער שב מן הצבא" (הוצאת א. לוין-אפשטיין-מודן).  בספר 25 שירים. השירים קשים ונוקבים ומהדהדים בדיוק רב את רוח הדברים השוררת כיום במציאות שלנו, ממרחק חמישים וחמש השנים שחלפו מאז נכתבו ברגשות עזים. השירים נכתבו בהשראת המאורעות של אותם ימים. במישור הלאומי – מלחמת ההתשה שבה נפלו 968 ישראלים ונפצעו 3730, ובמישור האישי – פציעתו הקשה של מאיר שלו, בעת שירותו הצבאי. תחת גל האופוריה ששטף את ישראל לאחר מלחמת ששת הימים, הערצת הגנרלים ואלבומי הניצחון, כמעט ונשכחו חללי המלחמה, הפצועים והנכים. המושג "פוסט טראומה" עדיין לא ריחף באוויר. מלחמת ההתשה והנפגעים הרבים גרמו להתפכחות מסוימת, אך עדיין ציפו לנו שתי הפתעות נוראות במרחק 50 שנה זו מזו.

מאיר שלו היה חייל בסיירת גולני. בנובמבר 1967, בעת שבבקעת הירדן (ארץ המרדפים) התנהלה מלחמת התשה, יצאו מאיר וחבריו למארב. בגלל טעות בניווט הצוות של מאיר התמקם במקום שהיה מיועד לחולייה אחרת ואש כוחותינו נפתחה עליהם וגרמה למותם של חלקם ולפציעתם של אחרים. מאיר נפגע מארבעה כדורים שנורו על ידי כוחותינו, פונה לבי"ח עפולה וחייו ניצלו. לימים סיפר מאיר: "קיבלתי פקודה שאסור לי לספר על האירוע הזה לאיש, לרבות בני משפחתי. זו הפקודה שאניהכי גאה בסירובי לה". יצחק, אביו של מאיר, נחשף למותם של החיילים ולסבלם של הפצועים בבית החולים. כעבור כמה חודשים החל לכתוב את השירים.

בטרם נפנה אל שירים נוספים מן הספר הזה, ניזכר בכמה אירועים בשנת 1970, השנה בה פורסמו השירים:      מלחמת ההתשה (מלחמת 1000 הימים) החלה מיד לאחר מלחמת ששת הימים, אך הסלימה במרץ 1969. עיקר הלחימה התרחשה בתעלת סואץ, רחוק מן המודעות של העורף (חיים גורי אמר – התעלה בוערת ותל אביב מוארת), וגם בבקעת הירדן ובגבול עם סוריה. באוגוסט 1970 החליטה ישראל להיענות ליוזמה האמריקאית להפסקת אש, גם ללא הסכם שלום. שרי גח"ל התנגדו להחלטה ופרשו מממשלת הליכוד הלאומי (מוכר לכם?). הסכם הפסקת האש נחתם ללא הסכמת גח"ל. הנה תזכורת לשנת 1970:

בן גוריון פורש.     מוקם כפר דרום, ההתנחלות הראשונה ברצועת עזה.    משאית צ.ה.ל עמוסה בתחמושת התפוצצה בבסיס הצבאי בנמל אילת, 24 חיילים נהרגו, עשרות נפצעו.   בפיגוע בטיסת סוויסאיר משוויץ לישראל נהרגו 47 איש.    חיל הים המצרי הטביע בטילים מתוצרת רוסיה את ספינת הדייג אורית.    בפיגוע נגד אוטובוס ילדי אביבים נרצחו 9 ילדים ו-3 מבוגרים ונפצעו 19 ילדים.    חוסיין פותח בפעולות "ספטמבר השחור" כנגד הפלסטינים בירדן.    סלע שניתק ממקומו עקב הגשמים מחץ את חדר האוכל בבסיס הצבאי בנאות הכיכר וגרם למותם של 19 חיילים.   אסם מתחילה לייצר ביסלי.    הכנסת מעבירה תיקון לחוק השבות הנותן הגדרה דתית הלכתית לשאלה מי הוא יהודי.    המחזה "מלכת האמבטיה" של חנוך לוין מורד מן הבמה לאחר 19 מופעים.    מכתב השמיניסטים לגולדה.    שלישיית הגשש החיוור מופיעה עם "מים לדוד המלך".    שיר השנה בגל"צ הוא "למה לי לקחת ללב" של אריק אינשטיין.    יוצא לאור הספר "מיץ פטל" של חיה שנהב.    הרב עובדיה יוסף הוא חתן פרס ישראל לספרות תורנית. מוטל'ה שפיגלר מבקיע שער מול שוודיה במונדיאל במקסיקו.    נולד – יגאל עמיר, רוצחו של יצחק רבין. נפטרו – נתן אלתרמן, לאה גולדברג, שמואל יוסף עגנון. כל זאת בשנת 1970.   

יצחק שלו (1919 – 1992) היה חבר בארגון האצ"ל, התנדב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. נמנה עם חברי "שורת המתנדבים". ממייסדי "התנועה למען ארץ ישראל השלמה". רעייתו בתיה ממשפחת בן-ברק מנהלל. יצחק, המורה לתנ"ך, הנחיל לבנו מאיר את הבקיאות ואהבת התנ"ך. הנה הכיתוב אודות יצחק שלו על גבי הדש הפנימי של עטיפת ספר השירים:

בשיר הבא רומז יצחק להשתתפותו של מאיר בקרב על תל פאחר.

ב-14.3.1969 התפרסם בעיתון מעריב שירו של מאיר שלו, שהיה אז בן 21 שנים, "על דעת הנערים". שיר אנטי מלחמתי. השיר פורסם כתגובה לשירו של אורי צבי גרינברג (אצ"ג) "על דעת המקום והזמן" – פרפראזה על מילותיה הראשונות של תפילת כל נדרי. סיפר מאיר: "נהרגו לי כמה וכמה חברים וכתבתי שיר על אותם משוררים שיושבים בבית וכותבים את שירי התרעלה".

אזהרת מסע: לקוראיי הדתיים – אני מתנצל אם הטקסט הבא יפגע ברגשותיכם.

רשומה זו היא המשכה של הרשומה הקודמת (עזרה ראשונה בחרוזים) ולכן ההקדמה לרשומה הקודמת תקפה גם לזו. גם כאן אנו עוסקים בספר מיוחד ומעניין בזכות מחברו ותוכנו, ובעקבות רמז המעיד על בעליו, מגלים פרק בתולדות היישוב. הספר: זיכרונותיו של האלוהים (1911באיטלקית , 1922 בעברית ) מאת ג'ובאני פאפיני.

ג'ובאני פאפיני  Giovanni Papini (1881 – 1956) נולד וחי בפירנצה, איטליה. עיתונאי, מסאי, סופר, משורר, מבקר ספרות ופילוסוף. מוערך מאוד על כתיבתו המבריקה אך אישיותו ודעותיו שנויים במחלוקת. הוא שינה תדיר את עמדותיו והיה מזוהה עם כמה וכמה תנועות וזרמים פוליטיים ופילוסופיים – פרגמטיזם, פוטוריזם, פוסט-דקאדנטיזם, עד שבשנות השלושים תמך בפאשיזם. גם בתחום הדתי עבר מהפך, ומאתיאיזם ואנטי-קלריקליזם עבר לתמיכה בכנסייה הקתולית.בגלל דיעותיו הוכפש לאחר מלחמת העולם השנייה ופרסומיו לא קיבלו תהודה לאחר מותו.

הצלחתו הספרותית של פאפיני החלה ב-1906 עם פרסום ספרו "עת הדמדומים של הפילוסופים". הוא ייסד את המגזין Il Leonardo ופרסם סיפורים קצרים ומאמרים, ובהמשך ספרים רבים, ביניהם על חייו של ישו, ביוגרפיה של מיכלאנג'לו, והספר "מילים ודם" בו ביטא את האתיאיזם שלו ועורר שערורייה כשטען שישו והשליח הצעיר ביותר יוחנן בן זבדי קיימו יחסים הומוסקסואליים. בשנותיו האחרונות חלה במחלה ניוונית, לקה בשיתוק ובעיוורון ונפטר בגיל 75.

הספרון "זיכרונותיו של האלוהים" LE MEMORIE D'IDDIO יצא לאור לראשונה בשנת 1911 בפירנצה.

ב-1922 הוא תורגם לעברית בוורשה, פולין, על ידי ש. מימון, ויצא לאור בהוצאת "טרקלין", בימים בהם וורשה שקקה תרבות עברית, חוגים ספרותיים ומו"לים. הפריט המצוי בידי הוא ממהדורה זו. אין זה מובן מאליו שספר המכיל דברי כפירה יצא לאור בעברית בוורשה בשנת 1922. שימו לב לחותמת בפינה העליונה משמאל, עוד נחזור אליה בהמשך!

הספרון הצנום (58 עמודים) נקרא כתרגיל מחשבתי-תיאולוגי, המבטא את האתיאיזם והאיקונוקלזם של המחבר. אלוהים "מדבר" כאן בגוף ראשון ופונה אל בני האדם, אותם לכאורה יצר. אלוהים מתלונן על בדידותו ודכאונו – אין לו ביוגרפיה, הוא לא נולד, אין לו משפחה וחברים, בן השיח היחיד שיש לו הוא השטן. הוא בז לבני האדם על יצריהם וחטאיהם, לועג להם על תפילותיהם, טוען שהם יצרו אותו ולא הוא אותם, ולבסוף מפיל בפניהם את תחינתו עם בקשה מפתיעה. האלוהים המוכר לנו מן התנ"ך ככל-יכול אכזר, המחוקק ומצווה, "אלוהי צבאות", "צור ישראל", "אֵל קַנָּא" , נצח ישראל", "מלך מלכי המלכים", מתגלה "מפי הגבורה" אצל פאפיני כישות לגלגנית הסובלת מדיכאון, בדידות ושעמום וקצה בחייה, בקיצור – מאוד אנושית. אך הרי גם בתנ"ך כתוב: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, וגם: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ (בראשית א'). 

 ודאי תשאלו כיצד נוטל לעצמו אותו פאפיני את החירות לדבר בשמו של האלוהים? אם כן, אענה לכם, השופטים והנביאים והסופרים המקראיים לדורותיהם (התנ"ך נכתב במשך כ-1200 שנים), אשר העלו את דבריהם וקורותיהם על הכתב, עשו בדיוק כך: מדברים בשמו ומצטטים את האלוהים האבסטראקטי (מופשט), הנסתר, הנצחי.  אלוהים מדבר עם אדם הראשון, עם נוח, האבות והשופטים, ויש מי שמצטט אותו או מדבר בשמו לאורך 1200 השנים בהם נכתב התנ"ך.  פאפיני מתייחס לכך מייד בתחילת ספרו:

ובהקשר זה, במאמר מוסגר: לפני שנים רבות כתבתי ספר על יין ("יין מכל דבר" בהוצאת רות סירקיס) וחפצתי לעטר אותו במובאות מן התנ"ך, התלמוד והמשנה, משלים ומכתמים בנושא יין, שהבנת תהליך ייצור היין מבהירה את משמעותם (למשל: "שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשֹׁקֵט הוּא אֶל שְׁמָרָיו ). ביקשתי את עזרתם של בני הדודים שלי, אברכים חרדים, חובשי ספסלי ישיבות, אך הם סירבו בטענה שהטקסטים האלה, דברי אלוהים חיים, נכתבו במו ידיו של הקדוש ברוך הוא ולכן מקומם לא יכירם בספר של חילונים. שמתי פעמיי לספריה של אוניברסיטת באר שבע, ושם עלעלתי בקונקורדנציה עבת כרס ודליתי את כל הדרוש לי בהנאה רבה (לפני עידן האינטרנט). כך פתרו לעצמם בני דודי היקרים את כל השאלות והספקות, בהפכם את התנ"ך לחיבור אוטוביוגרפי, יומן אישי של בורא עולם, ובעצם "זיכרונותיו של האלוהים – גרסת המקור". את אותו "במו ידיו" מפעילים קרוביי החב"דניקים מן הפלג המשיחי בכל פעם שהם חוזרים מביקור בברוקלין, ומקריאים לכל המעוניין מכתב מאת הרבי, אשר בתחתיתו, הם טוענים, מתנוססת חתימת ידו מאתמול או שלשום (הדיו עדיין לא יבשה).

ואם תשאלו כיצד הגוי הזה, פאפיני, מעז להתעסק עם האלוהים שלנו, לשים מילים בפיו, לבעוט במוסכמות תיאולוגיות – אזכיר שאת האסכולה המדעית שנקראת ביקורת המקרא, או חקר המקרא, וגם מחשבת ישראל (ביטוי מרוכך) ייסדו דווקא חוקרים נוצרים מאירופה, צרפתים אך בעיקר גרמנים, במאות ה-18 וה-19, בעוד עבור היהודים המקרא היה עדיין חסין מחקירה (במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור, כזה ראה וקדש). עם צמיחת תנועת הנאורות החלו חוקרים אלו לערער על הסמכות הדתית ולחקור את המקרא בכלים היסטוריים, לשוניים, ספרותיים ואנתרופולוגיים, תוך שימוש באמות מידה מדעיות. גם כיום, מי שלומד באוניברסיטאות בישראל חקר מקרא או ארכיאולוגיה, מחויב ללמוד גם גרמנית, על מנת לרכוש נגישות למחקרים אלה (למשל תורת התעודות). חלק ממסקנותיהם היו מוטות בגלל השקפה נוצרית ואנטישמית, אך חלקים אחרים מקובלים אף היום בחקר המקרא.

הנה קטע נוסף, לגלגני, מתריס, מן הספר:

וכך אנו מגיעים לסופו של הספר, בו אלוהים לא מתחנן על חייו כי אם מתחנן על מותו. בני האדם בראו אותו, הם אלו היכולים להמית אותו ולגאול אותו מייסוריו.

וכאמור, מטרתנו להתחקות אחר גלגוליו של הספר, ודרכו להכיר את בעליו ותקופתם. כדי לעשות זאת נחזור אל החותמת המתנוססת בכמה מקומות בספר: ספרית "שבתי", יהודית ודוד רבינוביץ, פתח-תקוה א"י. מיהו שבתי (שבתאי) שעל שמו נקראת הספריה? מי הם יהודית ודוד רבינוביץ? האיזכור של פתח-תקווה והשם "שבתי" הקנו לי רמזים עבים, ו"חפירות" ברחבי הרשת העלו את הממצאים הבאים:

הנה כמה פרטים מזהים אודות דוד רבינוביץ מתוך אתר מוזיאון ראשונים לתולדות פתח תקווה:

דוד רבינוביץ

מקום לידתו: רוסיה, דניפרופטרובסק 

עלה ארצה ב-  1905

השכלתו: בי"ס לנגינה "שולמית", בית ספר חקלאי ע"ש ד"ר פיקהולץ

תפקידו בקהילה:  מזכ"ל אגודת "האורז"

מקום מגוריו: פתח תקווה, ישראל

בת זוגו:  יהודית

ומידע נרחב יותר על משפחת רבינוביץ:

בשנת 1905, ימי העלייה הראשונה, עלו ר' שבתי רבינוביץ, רעייתו רייזה-הינדה ובניהם יחיאל, צבי ודוד מן העיר יקטרינוסלב (כיום נקראת דנייפרופטרובסק) רוסיה לארץ ישראל והתיישבו במושבה פתח-תקוה. זאת בעקבות פוגרום שהתחולל שם.

שבתי רבינוביץ, אביו של דוד

עלה גם אחיו ישראל עם רעייתו חיה-שרה (כנראה כמה שנים לפני שבתי). בשבתי דבק הכינוי "דער שווארצער" (השחור ביידיש), להבדילו מאחיו האדום – ג'ינג'י "דער רויטער". שני האחים רכשו את ביתו של שמעון רוקח (ממייסדי אגודת "פרדס") והקימו מלון צנוע, עממי וזול, ברחוב פינסקר בפתח תקווה, "הוטל רבינוביץ". במלון התארחו פועלי העלייה השנייה, וגם עולים חדשים מייד עם הגיעם ארצה. הנה שרידי המלון כיום, ושלט ההנצחה שלצידו:

בשנת 1906 התארח שם הפועל דוד בן גוריון, שהחל את דרכו בארץ ישראל כפועל בפרדסי פתח תקווה, וגם ברנר היה שם וברל כצנלסון שכתב בזיכרונותיו:  זו אכסנייה של פועלים. כאן אוכלים ושותים ולנים וכותבים מכתבים. כאן משתגעים וכאן חי כל איש בזכות הקפה (תשלום דחוי)", ורבים אחרים. המלון שכן בצריף עץ פשוט, בעל גג רעפים ונייר זפת על כתליו. אני מכיר היטב את הצריפים האלה בפתח תקווה, משום שאבא שלי גדל באחד כזה , בכפר גנים פ"ת, בשנות השלושים. בשל מריבה משפחתית נפרדו שני האחים, ושבתי, אביו של דוד, הקים באותו רחוב, מעבר לכביש, הוטל רבינוביץ נוסף, יוקרתי יותר, הפעם במבנה אבן, ולכן נקרא "הוטל רבינוביץ לעשירים" וגם "הוטל ציון".הנה שרידי המבנה ושלט ההנצחה שלידו:

שני המלונות פעלו עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כאשר יהודי פתח תקווה גורשו ע"י התורכים צפונה. שני המבנים עומדים בשממונם ולא עברו תהליך של שימור, למרות שהם מעידים על ראשית ענף המלונאות בארץ ישראל.

מן החותמת על גבי הספר אפשר להבין שדוד ויהודית הקימו, או נתנו חסות, לספרייה ע"ש שבתי (כל היודע פרטים נוספים אודות הספרייה מוזמן לכתוב בתגובות). גם בנם של דוד ויהודית רבינוביץ נקרא שבתאי. מאחר והספרייה נקראת "שבתי" אני בטוח שהיא מנציחה את הסבא, ולא את הנכד חלילה.

בפרטיו האישיים של דוד רבינוביץ מצוין שהיה מזכיר כללי של "אגודת "האורז". אם כן לא מדובר במאכל אורז, אלא באגודה מקצועית של אורזי פרי הדר.

אגודת "האורז"

בין המלאכות הקשורות לקטיף ההדרים, אריזת הפרי לשם יצוא היתה המלאכה המקצועית ביותר, שדרשה זריזות ידיים, התמחות ומיומנות. בראשית המאה הקודמת הכל בפרדס נעשה באופן ידני על ידי בעלי מקצוע שונים. תהליך האריזה החל בבירור ומיון הפרי, ואז התפוזים היו נעטפים בנייר משי דקיק, מוספג בחומר הדברה קוטל פטריות "דיפניל" למניעת התפתחות פטריות עובש במהלך המשלוח הימי הממושך לאירופה (בתחילה באוניות קיטור). עדיין זכור לי הריח הדוחה של החומר, וכיצד "ריחמתי" על הצרכן האירופי שלא זכה להריח את ריחו הטבעי הנפלא של התפוז. הנה שתי דוגמאות לניירות העיטוף:

התפוזים סודרו בתיבות עץ (בוקסות) שנקשרו ונחתמו ברצועות ארוכות של קליפת עצים מיוחדת. את התיבות היו בונים נגרים מומחים לדבר. האריזה נעשתה, משום מה, בישיבה על הקרקע, מה שודאי הפך אותה למפרכת יותר. הנה כמה צילומים המראים כיצד נעשתה מלאכת המיון והאריזה, עד שנות החמישים של המאה הקודמת:ותחילה הנגרים והתיבות:

פתח תקווה, 1911

עד שנת 1904 היתה מלאכת אריזת התפוזים מונופול של ערבים נוצרים מיפו, אשר מנעו כל תחרות. בשנת 1903 השתלב נער בשם יצחק ברלוביץ  מפתח תקווה בקבוצת אורזים ערבית ולמד מהם את מלאכת העיטוף, ובהדרגה את שאר שלבי המיון והאריזה. הוא ארגן קבוצות אורזים יהודים שהחלו, תוך התנגדות עזה שלוותה בהתנכלויות מצד הערבים, לעבור מפרדס לפרדס ולכבוש את שוק העבודה הזה במושבות האיכרים. הוא אף התחתן עם הבחורה הראשונה שהורשתה לעסוק במקצוע הגברי הזה ופילסה את הדרך לחברותיה הנשים.בצילום זה נראה יצחק ברלוביץ יושב בקדמת התמונה בצד שמאל:

בשנת 1909 עם כמה מחבריו הקימו את אגודת "האורז" אשר לא שרד זמן רב. בשנת 1929, בעיצומם של "מאורעות תרפ"ט" הוקם האיגוד שנית, כארגון פועלים עצמאי, והפעם צלחה דרכו, כאחת ההתארגנויות הראשונות של פועלים עבריים. הנה צילום משנת 1935, ישיבה של הנהלת האגודה, ברלוביץ יושב אל השולחן, מעונב.

לאחר מלחמת העולם השנייה הוכנס מיכון לבתי האריזה והאיגוד פורק סופית ב-1959, כאשר כבר לא היה צורך בחבריו האורזים. היום, בבתי האריזה הממוכנים, עוברים פירות ההדר קילוח בחומר חיטוי ואחר כך מצופים בדונג.

כאמור, אשמח לקבל פרטים נוספים על ספריית "שבתי" וגם על הוצאת טרקלין בוורשה.

אני מציע אתנחתא קצרה מאירועי הימים הכואבים העוברים על כולנו. הבה ננסה להתעלם לרגע מכך ש"מסביב יהום הסער" ולדבר על ספרים. ספרים מיוחדים.

הבית שלי הפך (בפרפראזה לעולם הטבע) לגן-מקלט לספרים נכחדים. בירידי הספרים המשומשים, בשוקי הפשפשים ובספריות הקהילתיות ברחוב, וגם לצערנו סביב פחי האשפה ומכלי מחזור הנייר, אני מחפש את הספרים "המיוחדים". כאשר יוצאים ספרי מהדורה מסויימת ממכבש הדפוס הם כולם זהים זה לזה. ספר הופך למיוחד או ייחודי בזכות רבדים נוספים אשר הצטברו עליו כאשר עבר מיד ליד, כמו פטינה על תכשיט עתיק המתגלה באתר ארכיאולוגי. ספר כזה עשוי להכיל חותמות, הקדשות, הערות הקוראים שנכתבו בשוליו, מדבקות Ex Libris המעידות אל מי השתייך הספר בעבר. כל אלו הם סימני דרך, סימני חיים של אנשים שאולי כבר אינם איתנו, שהספר חלף בחייהם ושרד. הספר אולי השפיע על מחשבותיהם, על הידע וראיית העולם שלהם, ואילו הם השאירו בין דפיו  עקבות  היוצרות את "הסיפור" שמאחורי הספר. כל אלו מזמינים חקירה וחיפוש ופענוח הרמזים שהותירו אחריהם יוצרי הספר, קוראיו ובעליו. כך הופך הספר עצמו לגיבורו של סיפור חדש.

ובעוד אני כותב דברים אלה, עולה בי הרהור מוזר. כידוע, המוסד בו למדנו והתחנכנו נקרא "בית ספר" – בית של ספרים. ואין צורך להסביר מדוע נקרא כך. על פי המגמה הרווחת היום במוסדות אלה, לא ירחק היום והם ייקראו "בית סמארטפון" או "בית סלולר". יתכן והמוסדות היותר יוקרתיים ייקראו "בית טאבלט". במחשבה שנייה, יתכן ותקום צעקה על כך שהשמות הנ"ל אינם עבריים למהדרין ולפיכך אולי מן הראוי שהשם יהיה "בית הנייד".

ברשומה זו אציג שני ספרים מיוחדים מתוך האוסף:.

סיפורנו מתחיל באירוע עצוב. בתאריך 9.9.1940 שנה לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, הגיחו מכיוון הים חמישה מטוסים, מפציצים מסוג סבויה מרקטי של חיל האוויר האיטלקי, והטילו פצצות על תל אביב ויפו. בהתקפה נהרגו 137 אזרחים ונפצעו מאות. בתים רבים נפגעו ונהרסו. הנה תמונת ההרס ברחוב פינסקר פינת דרויאנוב:

החללים נקברו בבית העלמין נחלת יצחק, רבים מהם כאלמונים ללא זיהוי, לאחר שהלוויה עברה ברחובות המרכזיים של תל אביב. 360 פצועים הובהלו לבית החולים הדסה (רח' בלפור, ת"א). הועמדו שבעה שולחנות ניתוחים ובאותו ערב בוצעו שישים ניתוחים. בין הפצועים הרבים היה גם הסופר החרזן חנניה ריכמן. ריכמן (1905 – 1982) עלה לישראל מאוקראינה בשנת 1926. לפרנסתו עבד בחברה ליצוא הדרים ובמקביל עסק בתרגום שירה ופרוזה מכמה שפות (ידוע תרגומו לשיר החשוב IF מאת רודיארד קיפלינג) ופרסם מדורים בעיתונים שונים. בשנת 1945 פרש מכל עיסוקיו והתמסר רק לכתיבה

. את תהילתו קנה בתרגום מבריק ומחורז של משלי קרילוב ("כל משלי קרילוב", הוצאת נ. טברסקי, 1949, איורים נחום גוטמן).

הוא כתב למעלה מעשרים ספרים, ביניהם:  "פתגמים ומכתמים (מן הים הכללי – וטפה משלי)", דבש ועקץ", "בדיחות בחרוזים ושעשועי לשון", "הדי הימים".

ריכמן ניצל את שהותו בבית החולים לכתיבת ספר הדרכה בנושא עזרה ראשונה. הספר המאוייר כתוב בחרוזים ובהומור מאופק . (עזרה ראשונה בחרוזים, מאת ד"ר א. אלוטין וח. ריכמן, ציורים דוד שניאור, הוצאת ההסתדרות הרפואית העברית בארץ-ישראל והארגון הארצי של אגודות "מגן דוד אדום" בא"י, 1942).

את הייעוץ הרפואי נתן ד"ר אריה אלוטין, כירורג, ממייסדי מגן דוד אדום ומנהל מחלקת ההדרכה שם, שכתב ספרי רפואה. בעת שריכמן היה מאושפז בבי"ח הדסה, שימש שם ד"ר אלוטין כסגן מנהל המחלקה הכירורגית. בית החולים הדסה תל אביב הוקם ביפו בשנת 1918 ונדד לכמה מקומות בתל אביב. משנת 1929 ועד סגירתו ב-1992 פעל ברחוב בלפור, היכן שמצוי כיום רובע לב העיר.

ד"ר אריה אלוטין, 1962, הארכיון הציוני

צוות המחלקה הכירורגית בבי"ח הדסה. במרכז ד"ר אלוטין

את האיורים לספר צייר האמן המוערך דוד שניאור  (1905 – 1988), צייר ומעצב תפאורות תיאטרון ופוסטרים, שנולד בפולין, למד אמנות במינכן והחל להצליח כאמן אך לאחר עליית הנאצים ומאסרו בדכאו ב-1933 ברח לארץ ישראל. הנה האתר הרשמי של האמן, ערוך וכתוב ע"י בנו דן שניאור, אף הוא אמן וקולנוען. כדאי לראות את עבודותיו ולקרוא על חייו. הנה אחד האיורים מתוך הספר:

להלן כמה קטעים מן הספר עזרה ראשונה בחרוזים, זהו מדגם שמטרתו להתרשם מן הספר ומחרוזיו של ריכמן.

עד כאן הרובד הראשון של הספר, המעניין כשלעצמו, ספר שנשכח ונעלם בניגוד לספריו האחרים של ריכמן, שהיו נפוצים מאוד בבתי הורינו. עם פתיחת הספר מתגלית הקדשה בכתב יד נאה,

הספר הזה שיך לתלמידה (ו^א)

שושנה לנדוי.

הספר נתן לה בתורת פרס

בעד עזרה מסורה למנהלת

בהכנת כתבי-יד.

ת"א, ח' תמוז תש"ב               ר. שרשבסקי

ובין שורות הטקסט מוטבעת חותמת "בית ספר עירוני לבנות – תל-אביב.(לא ניכרת בסריקה).

"בית הספר העירוני לבנות" החל את דרכו ביפו, בשנת 1983, והיה המשכו של בית הספר העברי הראשון שהקים ביפו ישראל בלקינד (1890), איש הבילויים, ובו למדו בעברית בנים ובנות יחדיו. בית הספר נוהל במשותף על ידי שתי אגודות: "כל ישראל חברים" (כי"ח) ו"חובבי ציון" מאודסה. בשנת 1902 נפרדו דרכיהן של שני השותפים ובית הספר התפצל לבית ספר לבנים (כי"ח) ובית ספר נפרד לבנות (חובבי ציון). בשנת 1909 הושלמה בנייתו של מבנה חדש לבית הספר, על הגבול בין השכונות נווה שלום ונווה צדק. בקומה הראשונה התגוררו המורים ובקומה השנייה היו חדרי הלימוד. הבנייה, בניהולו של יוסף אליהו שלוש, ובעבודה עברית, התאפשרה הודות לתרומתו של יצחק פינברג מאירקוטסק שבסיביר. בניגוד לבית הספר לבנים (אליאנס), התנתק בית הספר לבנות מן השפה הצרפתית, והלימודים, בתוכנית עשירה ומתקדמת עם צוות מורים מצוינים, התנהלו בעברית. הצייר נחום גוטמן למד בבית ספר זה במשך חמש שנים מאחר ואביו הסופר ש. בן-ציון היה בצוות המורים. גם משה שרת למד שם. בשנת 1937 נפטר המנהל המיתולוגי יחיאל יחיאלי ובית הספר נקרא על שמו "בית ספר לנערות יחיאלי". את מקומו כמנהלת תפסה בתו הבכורה שפרה יחיאלי. בשנת 1972 פסקה פעילותו של בית הספר. שמונה שנים אחר כך החל לפעול במבנה זה תיאטרון נווה צדק, ביוזמתו של עודד קוטלר. לאחר סגירתו של התיאטרון עמד הבניין בשיממונו והיה מיועד להריסה, עד ששופץ והוקם בו "מרכז סוזן דלל למחול ולתיאטרון" בתרומתה של משפחת דלל הלונדונית, לזכר בתם הרקדנית סוזן שנפטרה ממנת יתר של הרואין.

בניין בית הספר העירוני לבנות בנווה צדק עם הכתובות – בית ספר עירוני לבנות, מוסד חובבי ציון

מרכז סוזן דלל למחול ולתיאטרון

בתל אביב פעלו במקביל עוד שני בתי ספר לבנות דתיות "בית צעירות מזרחי" ו"תלפיות". שני מוסדות חינוך אלה התאחדו תחת רשת אמי"ת בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת.

הרופא של כל בתי הספר שהוזכרו כאן היה המשורר שאול טשרניחובסקי. למרות ניסיונו הרב של טשרניחובסקי כרופא בבתי חולים ברוסיה, ואף בבתי חולים צבאיים, כאשר עלה לארץ ישראל בשנת 1931 לא הצליח להתקבל לעבודה כרופא ונאלץ להתפרנס בדוחק כמשורר, מתרגם, ועורך מילון למונחי רפואה. רצונו היה עז להתקבל כרופא בבית החולים הדסה בתל אביב, אך סורב. לבסוף, לאחר השתדלות אישים שונים אצל רוקח, סגן ראש העיר, קיבל משרה כרופא בתי הספר של העירייה, משרה זו שעיקרה אדמיניסטרטיבי, לא תאמה את כישוריו הרפואיים, אך הוא השלים עם כך והתמסר לעבודתו. משכורתו היתה 20 לירות לחודש, שאת מרביתה היה שולח לאשתו ובתו שחיו בפריז, ואחר כך במנזר בירושלים. בשנת 1937 חתם טשרניחובסקי חוזה עם זלמן שוקן המקנה להוצאת שוקן בלעדיות על כל כתביו, ומחייבו לעבוד כרופא בבתי הספר רק פעמיים בשבוע, בשכר של שש וחצי לירות לחודש.

המורה לציור היתה בלהה שחראית, הנה כתבה מעניינת אודותיה.

מי היתה התלמידה המצטיינת שושנה לנדוי ומה עלה בגורלה? ומי היתה או היה ר. שרשבסקי? ומה הכוונה "בהכנת כתבי-יד" המוזכרת בהקדשה? האם מדריך עזרה ראשונה, אף אם מחורז, הוא פרס מתאים לתלמידה בכתה ו'? שאלות אלה מצפות לתשובות כבר 83 שנים…

עדכון: מקורות יודעי דבר מוסרים שאדון שרשבסקי היה מורה להיסטוריה. ואוסיף גם אני שאשתו, ד"ר שרה שרשבסקי היתה המנהלת המיתולוגית של בית צעירות מזרחי.

הספר המיוחד השני הוא A HANDBOOK OF THE SWAHILI LANGUAGE – מילון ומדריך לשפה הסוואהילית,

הספר מיועד לשימושם של מיסיונרים נוצרים באפריקה (*) ולכן הוא הופק במימדים של ספר-כיס עם כריכה רכה אך עמידה. הספר נכתב בשלהי המאה התשע-עשרה על ידי הבישופ הקולוניאלי Edward Steere (1828 – 1882) בלשן בהשכלתו, אשר פעל רבות כמיסיונר במזרח אפריקה, בייחוד בזנזיבר (חבל ארץ ואי בטנזניה, משופע בקינמון, פלפל שחור ואגוז מוסקאט). הוא הקים כנסייה בבירתה העתיקה של זנזיבר – Stone Town. מן ההקדמה שכתב לספר אנו למדים שגדל בעיירה הזעירה Little Steeping (211 תושבים), 185 ק"מ דרומית-מזרחית ללונדון. הוא אף תרגם לסוואהילית חלקים גדולים מן התנ"ך. הנה דיקנו בהדפס אבן (ליתוגרפיה)

הספר יצא לאור על ידי  Society for promoting Christian knowledge. זוהי אגודה מיסיונרית אנגליקנית, שהוקמה בשנת 1698 ומאז מפיצה את המסר הדתי ברחבי העולם בעזרת מיליוני ספרים שהיא מוציאה לאור ומפיצה וכן הקמת בתי ספר וספריות ברוח הכנסייה האנגליקנית.

השפה הסווהילית נוצרה החל מתחילת האלף השני לספירה כשילוב בין השפה הערבית אותה הביאו עמם הסוחרים הערבים שפעלו במזרח אפריקה, והקימו לאורך החוף ערי מסחר משגשגות, ושפתם של שבטי הבנטו המקומיים. כחמישית מן המלים בשפה המדוברת הן מלים בערבית. הסוחרים הערבים סיפקו סחורות מהודו ומאירופה, והיו מעורבים באופן משמעותי מאוד בסחר בעבדים. עשרות מליוני אנשים באפריקה דוברים סווהילית הן כשפת אם (טנזניה, קניה, קונגו, אוגנדה) והן כלינגואה פרנקה, כלומר שפה המשמשת לתקשורת בין קהילות בעלות שפות אם שונות.

המהדורה הראשונה של הספר יצאה לאור בשנת 1870 בלונדון. אחריה יצאו לאור כמה מהדורות נוספות, הספר שברשותי יצא לאור בשנת 1918. בעמוד הראשון של הספר מתוארים שלושה מגלגוליו וזה הדבר אשר משך את תשומת ליבי. לא הצלחתי לפענח במדויק את שם הכותב/ת אך כמדומני שהשם הפרטי הוא רינה. וכך היא כותבת:

קיבלתי מ- Mr. Montegue  ב- Southfields 6 Woodgreen London

October 1978

מיסטר מונטגיו שרת בצבא הבריטי בקניה

בשנים 1920 – 1946. התגורר בסטנליהוטל במפקדת העיר (קצין העיר).

חתימה: רינה מילמן (?)

הספר נקנה כמשומש ב- 1919 ונרכש ע"י מונטגיו ב- 1920.

ואכן, על גבי הכריכה הפנימית של הספר מופיעים בעפרון ראשי התיבות L/i והשנה 1919 וגם מתנוססת חתימתו של Y. Montegue והתאריך 7.2.20.

הקצין הבריטי מונטגיו שהה ב-Stanley Hotel בניירובי, בירת קניה. המלון הוקם על ידי גברת Mayence Bent בשנת 1902. זהו המלון הוותיק ביותר בניירובי. מאז עבר כמה גלגולים ואירח ידוענים ושועי עולם שעל שמם קרויים חדריו. כיום זהו מלון מפואר. על ההיסטוריה של המלון אפשר לקרוא כאן

כך נראה המלון בעת ששהה בו הקצין הבריטי מונטגיו

אפשר להניח אם כן שהספר נדפס בשנת 1918 באנגליה, נרכש ע"י מישהו בשנת 1919 ושנה אחר כך נרכש ע"י הקצין הבריטי מונטגיו, אשר לאחר 26 שנים בתום שירותו בקניה החזיר אותו למולדתו, ושם, בשנת 1978 מסר אותו לרינה, שהביאה אותו לירושלים, שם מצאתי אני אותו, ואימצתי אותו בטרם יושלך למיכל המחזור, 106 שנים לאחר צאתו לאור.

משתי הדוגמאות שלעיל אפשר להיווכח כיצד אפשר להעמיק ולהרחיב חקור ולהכיר עולמות תוכן חדשים בעקבות כמה רמזים המצויים בין דפיו הישנים של ספר משומש.

(*) למי הרוצה להכיר לעומקה את הפעילות המיסיונרית באפריקה, את מפגש התרבויות הטעון, את עוולות המשטר הקולוניאליסטי האכזרי בעיקר הבלגי בקונגו (כפות ידיהם של ילדים שלא עמדו במכסת איסוף שרף הגומי קוצצו) – אני ממליץ מאוד לקרוא את הספר "תורת עץ הרעל". ספר מטלטל ועוצמתי. בישראל יצאו לאור בתרגום לעברית שתי מהדורות.

זמן רב לא כתבתי רשומה חדשה בנושנות. בתחילה חשבתי שכל מה שאכתוב יראה תפל לעומת המציאות הנוראה. אחר כך נמנעתי מלכתוב כיצד רצועת עזה שזורה בהיסטוריה האישית שלי, החל מטירונות ברפיח, דרך שנים רבות של עבודה כאגרונום ביישובי הנגב המערבי (כיום יישובי העוטף) ופתחת רפיח (המכונה גם חבל ימית), ועד שירות מילואים מזעזע במתקן חקירות של השב"כ בחאן יונס בימי האינתיפאדה. אבל חששתי שהדברים ייצרו מחלוקת ולא רציתי שהבלוג הזה יהפוך לזירת התגוששות של תגובות בוטות. ומעל לכל – רשומות נושנות מבוססות על הספרים הישנים שברשותי, וכאשר אני קורא בהם כיצד ולשם מה אנשים, חלקם שרידי אדם שניצלו מן התופת ובאו לכאן לבנות משהו חדש ומעורר תקווה, הקריבו ופעלו בתחילת הדרך; וחושב למה הגענו אחרי כל זה וכיצד אנו נראים כיום כחברה וכמדינה, וידיי על המקלדת רפות, ומשהו חונק בגרון. האם לזאת פיללנו? אך בכל זאת צריך להביע עמדה כי זה נמשך ונמשך לבלי סוף.

קחו את הגליל למשל – מאז עלה, בתקופת השופטים, שבט דן אל ירכתי צפון לכבוש לו נחלה, אף פעם לא פסקה לגמרי רגל יהודי מתחומי הגליל (ויהודי אחד אפילו הלך על המים). קרבות גדולים ומכריעים התנהלו על אדמת ארץ-הגליל משחר ימי ההיסטוריה. כנענים, ארמים, צידונים, יוונים, רומאים, פרסים, מוסלמים, צלבנים, תורכים, צרפתים ובריטים, ופולשים מסוריה ומלבנון וצבא ההצלה של קאוקג'י במלחמת הקוממיות. הגבול הבינלאומי נקבע בזכות היאחזותם העיקשת של תל-חי, כפר גלעדי ומטולה. ולא רק בצבאות פולשים נלחמו אנשי הגליל. מלחמה עזה שהפילה חללים רבים ניטשה גם עם המחלות מלריה, קדחת צהובה וקדחת שחור השתן. כנימת הפילוקסרה הרגה את הגפנים וחיפושית הקפנודיס חיסלה את עצי המטעים. המעברה חאלסה הפכה לקריית שמונה לזכר שמונה שנפלו בתל-חי, קלטה עולים מתימן, עיראק ומרוקו וספגה אלפי קטיושות. רשימה ארוכה של פרעות, מאורעות, פיגועים ואסונות: אסון מעלות, אסון ילדי אביבים. הרעש בצפת, שרב, בצורת וקרה. אך הגליליים נאחזו שם בעקשנות, הפכו ביצות למים חיים, נטעו מטעי תפוח, אגס, קיווי ונקטרינה מפוארים ומצאו פרנסה בלולים ובתיירות פנים.   חלוצים,   השומר,   חומה ומגדל,   טוב למות בעד… , ייהוד הגליל – אבני יסוד במיתוס ובאתוס הציוני. ועכשיו? השרוף, המפונה, הנטוש…

ראו מה כתב יוספוס פלביוס (יוסף בן מתיתיהו) על הגליל (מלחמות היהודים ספר ג).

וכאשר נגמרות לי המילים, או שאיני רוצה להביע דברים במילותיי שלי, אני בורח אל השירים הישנים. שירים שנכתבו כאן לפני חמישים או שמונים שנה, אך מבטאים בדיוק רב את רוח הזמן הזה. ואני שב ומעלעל בספרי השירה הקטנים שדפיהם מצהיבים. הכותבים כבר עברו לעולמם אך השירים עדיין לא נס ליחם. חפשו ברשת מידע על כותבי השירים, וגלו אנשים מעניינים ומיוחדים מאוד.

דניאל קימלמן, יליד פולין, עלה לארץ בשנת 1935. בשנת 1942, בהיותו בן 22, התגייס לצבא הבריטי ונשלח לשרת במצרים. שלושה חודשים לאחר התגייסותו נהרג ונקבר בבית הקברות בהליופוליס, מצרים. בשנת 1943 הוציאו הוריו לאור ספרון קטן עם שירים מעזבונו.

את המשורר אברהם ברוידס אני אוהב מאוד. הנה שניים משיריו מתוך הספר "בקום ישראל" (הוצאת עמיחי 1957). האם לא נדמה שנכתבו ממש בימים אלה? שימו לב לכל מילה! יש כאן משפטים שאפשר לאמץ בחום.

מיכאל דשא היה חקלאי ומשורר נפלא, שהקדיש שירים רבים לפרחי הארץ. את השיר "הן כפשע" בחרתי בעקבות האמירה "אנחנו כפסע". שימו לב שהנקודה מעל הש' היא שמאלית, כלומר הכוונה לפסע בכתיב שונה. מתוך הספר "כמו אור ואויר" ((הוצאת עקד 1973).

 שני שירים מאת בנימין הלוי (1913 – 1980) ממייסדי קיבוץ בית זרע. מתוך הספר עד באו אל תמר עומד בשלכת (ספרית פועלים, 1976). השיר "ואיש לא קם" מבטא את הרגשתי והרגשתם של רבים אחרים בימים אלה.

שירו השני של בנימין הלוי "בבית קברות צבאי ארעי"

והנה שיר אופטימי מאת אריה חורשי. חורשי היה איש מוכשר ורב פעלים בשדה התרבות – היסטוריה, ידיעת הארץ, ספרות, שירה, תרגום; ובשדה החינוך. היה ממייסדי קיבוץ כפר החורש, שסבל מהתנכלויות ורציחות מן הכפרים העוינים שסביבו, אך ב-1948 נאלץ כל דור הוותיקים לעזוב את המשק לטובת גרעין צעיר. הנה מתוך הספר "צלילים מן העבר" (הוצאת ב. ליכטנפלד 1986) "אנחנו נתגבר". האמנם?

ולסיום – בונוס. אקטואליה מן הטבע כמתבקש בעונה זו, אם רק יניח לנו הקיץ ויפנה את מקומו לסתיו. שירה של חיה ורד "סוף קיץ" שאף הולחן ומושר בפי עפרה חזה, מתוך הספר "שירים על חרב ומיתר" (הוצאת הקיבוץ המאוחד 1954).

לשם כתיבת רשומה זו שלפתי מן הארכיון הפרטי כמה טקסטים מן העבר, המעוררים מחשבה ומתכתבים עם האקטואליה בימים אלו. אפשר לבחון על פיהם שינויים של אמות מידה וערכים לטובה או לרעה. כידוע, לעיתים מבט מן ההווה, בו אנו שרויים, אל העבר, מקנה לנו תובנות חדשות, המאירות באור חדש הן את העבר והן את ההווה. ונתחיל מן הקל אל הכבד.הקלקה על התמונות תציג אותן בצורה מוגדלת.

ביום העצמאות תשכ"ד (1964) צורף לעתון מעריב שירון "שירים במדים" ובו 20 שירים שהושרו בפי הלהקות הצבאיות באותה עת. הביא לדפוס וצייר משה בן שאול. איכות ההדפסה נגזרת מ-60 השנים בהן שרד גזיר עיתון זה.

השיר פרחים ונערות– מילים: יחיאל מוהר | לחן: אלכסנדר (סשה) ארגוב | ביצוע: להקת הנח"ל, 1962. הנה הביצוע של להקת הנח"ל. המנגינה וודאי מוכרת לכם.ן מאוד, אך אולי לא שמתם.ן לב למילים.

להגנתם של כותבי השיר אזכיר שרק בסוף 1964 נחקק "חוק ערכי הטבע המוגנים" אשר אסר על קטיפת פרחי הבר המוגנים. את החוק יזם ד"ר עוזי פז, אשר נעזר בתמיכתו החשובה של ח"כ הסופר ס. יזהר ובאי התנגדותו של שר החקלאות משה דיין. על הפרחים מגן החוק, אך מי מגן על הנערות? בהקשר זה אפנה אתכם.ן לשירה האירוני של נעמי שמר "ואלס להגנת הצומח" , אף הוא בביצועה של להקת הנח"ל.

ושיר נוסף ברוח דומה מאותו שירון: אילו היתה רק דורית פה בצה"ל – להקת פיקוד מרכז 1962 במסגרת התוכנית "חיילים יצאו לדרך".מלים עמוס אטינגר, לחן א. לבנון. השם המקורי בשיר היה בריז'יט (בארדו) אך השם שונה לדורית בגלל התנגדותו של קצין החינוך הפיקודי.

אפשר להאזין לשיר וגם לצפות במלות השיר באתר הספרייה הלאומית:

ולפני שנגיע לחומר "הכבד", אתנחתא קלה עם שתי פנינים שמצאתי בספר לימוד לכתה א' מאת א. בוכנר, י. לוינסון ולוין קיפניס, משנת 1955. הציורים ע"י צילה בינדר, אהובתו של נתן אלתרמן.

אנחנו עדיין לא הקצנו מן החלום הרע. לוין קיפניס מספר לילדינו, במסגרת המדור "העוזרים על ידנו" על השוטר. אני ממליץ להדפיס ולחלק לכל השוטרים, אולי במסגרת מה שמכונה בימינו "חידוד הנהלים".

בשנת 1970 הנפיק צה"ל פנקס כיס קטן ובו מפורטים הוראות מחייבות וכללי ההתנהגות במה שהחוברת מגדירה כ"שטחים המוחזקים". זהו חומר מעניין מאוד, שייצג את העמדה הרשמית של הצבא והממשל הצבאי באותה עת, וכדאי לקראו בעיון.

ואגב, שירות המילואים האחרון שעשיתי בשטחים המוחזקים היה בחאן-יונס, באבטחת מתקן חקירות של השב"כ, שירות מטלטל ומזעזע. לאחר אימון מקדים ב"שימוש באמצעים", הגיע קצין צעיר מן הפרקליטות הצבאית לתדרך אותנו בכללי התנהגות בתרחישים שונים, אולם התחמק מתשובות ברורות ורק הוסיף למבוכה ולתסכול. הנה החוברת במלואה. כיאה ל"נושנות" מסמך זה הינו בן 54 שנים. אני מניח שמאז יצאו לאור הוראות חדשות וחוברות מעודכנות.

אנחנו על המפה – הייתי אמור לעטוף את הציטוט לעיל בגרשיים אולם הציטוט המקורי של טל ברודי היה: "אנחנו במפה", עברית של עולה חדש וותיק.

המפות נוטלות את חיינו הרב ממדיים  והופכות אותם לשרטוט דו-ממדי שטוח. תהליך של הפשטה ושיטוח, צמצום והדמיה. כדור הארץ  נפרש והופך בהיטל מרקטור למלבן שטוח. זהו אילוץ הנובע מן הצורך להדפיס את המפות ולהכניסן לספרים לאטלסים, למסך הטלפון הסלולארי. ברשותי אוסף נאה של מפות ארץ ישראל ישנות, וגם מפות שפרסמה מחלקת ההיסטוריה של צ.ה.ל, מפות מפרסומי המנדט הבריטי ומספרים ישנים, אך המפות גדולות והפורמאט של בלוג זה ומגבלת גודל הקבצים אינם מאפשרים לי להעלותן כאן, ולכן אסתפק לצערי במפות קטנות שקל לסרוק.

בהקדמה לספרו של א.י. ברור "הנגב הערבה והר-אדום" (1947) כותב ברור "גיאוגרפיה מרבה להמחיש את תיאוריה בציורים וצילומים, כי גיאוגרפיה נקנית יותר בראיה מאשר בקריאה ושמיעה." ואכן בהתבוננות במפה אפשר לקלוט מידע רב כהרף עין. מפה טופוגרפית, מפה גיאולוגית, מפה מדינית, מפת כבישים, מפת שבילים, מפות מסלולי טיולים, מפות אקלים (מפה סינופטית), מפות תפוצת צמחים ובעלי חיים, מפת הכוכבים, מפה אסטרולוגית. מתי לאחרונה דפדפתם באטלס? 

להלן מפה סינופטית, מפת תפוצת הצומח במדבר יהודה ומפת תפוצת השבלולים במדבר יהודה.

המפות מעידות על ההיסטוריה שלנו – מסעות בני ישראל במדבר לאחר יציאת מצרים, חלוקת הארץ בין 12 השבטים, קווי גבול שזזים לאחר כל מלחמה –  מפת החלוקה, קו ירוק, קו סגול, קו כחול. עדות היסטורית שנשמרת עבור הדורות הבאים. כאשר נחתם הסכם השלום עם מצרים התגלע ויכוח היכן עבר הגבול באזור טאבה. מפות רשמיות הוצאו מארכיונים ברחבי העולם וקווי גבול נמדדו במילימטרים לכאן ולכאן. מפות ששרטטו נוסעים וחוקרים שהגיעו לכאן במאה התשע עשרה מספרות לנו היכן היו כאן כפרים שנחרבו, יערות שנגדעו, תרבויות שנכחדו. מראות היכן השתרעה ימת החולה לפני ייבושה, כיצד נראה ים המלח לפני שהחל להתייבש ולהתכווץ. היכן נקבע הגבול בין הבריטים לצרפתים בהסכם סיקס-פיקו. מפות יודעות לספר במבט אחד, ללא מילים, מה היה בעבר, מה היה לפני המלחמה, לפני אסון הטבע, לפני הפלישה, לפני הגירוש. אבל אם הן מנסות לספר מה יהיה – אל תאמינו.

מחבר האטלס הראשון של ארץ-ישראל (בלטינית) היה י. ציגלר בשנת 1532. הנה המפה של ים-המלח מתוך אטלס זה. ים המלח נקרא בשמו היווני-לטיני ים החימר Aspaltis (אספאלט בלשון המקרא חימר). ירושלים בלטינית Aelia (זוכרים את איליה קפיטולינה הרומית?), במפה מופיעים המקומות עין גדי, יריחו, מצדה צוער ומעלה עקרבים. כמו כן מופיעים שמות השבטים שהתנחלו באזור זה – בנימין, ראובן ובעבר הירדן גד.

הנה מפה שכלולה בפרסום של Federation of American Zionists משנת 1918, השנה בה נכבשה הארץ ע"י האנגלים, על הפוטנציאל החקלאי של פלשתינה. שימו לב לחותמת של ועד הצירים לא"י ולהיעדרם של גבולות מדיניים.

מקור: רגב אחר רגב, קק"ל 1981

הספר "ארץ-ישראל – ספר ללמוד ידיעת-הארץ" (לשנת הלמוד השמינית בבתי הספר היסודיים) מאת ד"ר י. פאפוריש, יצא לאור בהוצאת י. צ'צ'יק בחודש מאי 1967. כחודש לאחר הדפסת הספר מטעם משרד החינוך והתרבות – המחלקה להנחלת הלשון ולהשכלה, איבדה מפת גבולות הארץ שלהלן את תוקפה. (במפה זו רצועת עזה היא עדיין חלק ממצרים).

מפות מציעות לנו מסלולי טיולים, מפנות אותנו למקומות יפים ומעניינים, צימרים ומסעדות. שביל ישראל, שביל ירושלים, שביל הגולן. יש מפות שהפכו לאייקון, שמודפסות על ספלים ועטיפות של מחברות כמו מפת קווי הרכבת התחתית של לונדון.

בבית הספר היסודי למדנו על מלחמת העצמאות. למדנו על המבצעים – מבצע נחשון, מבצע בן עמי, מבצע יפתח וכו'. סיפור כל מבצע לווה במפה ובה חיצים שתיארו את תנועת "כוחותינו" ותנועת "כוחות האוייב" באתר הקרב. התקדמות, איגוף, נסיגה, כיבוש, חיצים מפותלים, עבים או דקים בקו רציף או מקווקו, המון חיצים. בהיתי במפות ובחיצים האלה מבלי להבין שמאחורי שמות היישובים והחיצים מסתתרים סיפורי גבורה, חיים שנגדעו, אלמנות, יתמות, נכות, צער התבוסה, שמחת הניצחון.

אחר כך בשיעורי גיאוגרפיה היתה "מפה אילמת", מפה ללא צבעים וללא שמות מקומות ואנו היינו צריכים להשלים את החסר. בשיעורי גיאוגרפיה דפדפנו באטלס לבתי ספר יסודיים של משה ברוור – מפה מדינית, מפה פיסית. כל העולם נפרש לעינינו, כשנהיה גדולים נבקר בכמה מן המקומות האלה ונחזור הביתה עם שוקולד טובלרון. בשיעורי גדנ"ע ואחר כך בצבא למדנו לפענח מפה טופוגרפית עם קווי גובה ונ.צ (נקודות ציון). ואני ראיתי בעיני רוחי את משה רבנו ושרי האלפים מתכננים את המשך המסלול של בני ישראל במדבר סביב שולחן חול.   

לכל מפקד בצבא היה תיק מפות מברזנט עם רצועה לתלייה על הכתף. כשיצא משירות פעיל הפך לפריט אופנתי מבוקש וקיבל את הכינוי "תיק שכל".

הנה כריכת המפה לידיעת המולדת לנער ולעם משנת תש"ו. המפה מסתיימת מעט דרומית לים המלח והנקודה הדרומית ביותר בה היא מצפה רביבים. מפאת גודלה איני יכול להראותה כאן. המהדורה הבאה של המפה נקראה: מפה לידיעת המולדת לתלמיד ולעולה.

לפני שהטלפון הסלולארי ואפליקציות הניווט פרצו לחיינו האנלוגיים, שכן לו לבטח בתא הכפפות של כל מכונית מדריך כרטא לכבישי ישראל. בעזרתו מצאנו את דרכנו (או לא) בכבישים בצמתים ובעיבורי הערים. היום מפות אלה הן פריט לאספנים. אבל השימוש בתוכנות הניווט מייצג ומגלם כמה שינויים מהותיים שעליהם אני מבקש להתעכב מעט.

• בעבר, כאשר השתמשנו במפות-דרכים התייחסנו למסלול כולו, מנקודת היציאה ועד נקודת היעד. הנסיעה ליעד לא מוכר חייבה תכנון מוקדם ובחירת מסלול, לרוב זה שנדמה לנו כקצר ביותר ביחידות של מרחק – קילומטרים. ראינו את התמונה כולה. כעת המסלול נבחר עבורנו ואנו רואים במהלך הנסיעה רק קטע קטן ממנו, על מסך הטלפון או מסך המדיה במכונית. וגם זה מיותר משום שמישהי שקולה בוקע מן המכשיר מצווה עלינו: "בעוד 300 מטרים צא בכיכר ביציאה השנייה ואז הצמד לימין". ואנו מצייתים ללא עוררין ונצמדים.

• המרחק אל היעד איבד מחשיבותו. כעת קובע רק הזמן הדרוש להגיע לשם וכך נבחר המסלול עבורנו ומכריז על זמן ההגעה הצפוי.המרחק בין שני מקומות כבר אינו חשוב, מה שחשוב הוא באיזו מהירות נוכל להגיע ממקום אחד לשני. אנחנו מונים עכשיו שעות ודקות במקום קילומטרים. וזהו בדיוק הזמן לדבר על יחידות של מרחק וזמן בעולמנו וכיצד הן נקבעות, משום שעד כמה שזה נשמע מוזר, יחידות המרחק מוגדרות בימינו באמצעות יחידות של זמן.

מתוך רצון להגדיר יחידות קבועות, מוחלטות, אובייקטיביות ובלתי משתנות של מרחק וזמן, הצמידו בני האדם את היחידות הסטנדרטיות האלה לתופעות אסטרונומיות, משום שחשבו שהן יציבות ותתקיימנה לעד. מושג הזמן ויחידות הזמן נקשרו לתנועות גרמי השמים. גם הצמחים ובעלי החיים מכוונים את השעון הביולוגי הפנימי שלהם על פי סיבוב כדור הארץ, כלומר אורך היום והלילה, מספר שעות האור והחושך ביממה במהלך השנה. וכך, אורכו של מטר אחד הוגדר באופן רשמי כחלק האחד חלקי עשרה מיליון של המרחק הנמתח על פני כדור הארץ בין קו-המשווה לקוטב הצפוני. אך עם התקדמות הטכנולוגיה ושכלול שיטות המדידה, התגלה שהתופעות האסטרונומיות נתונות לשינויים ויש צורך בהסתמכות על אורכי גל אטומיים ותדירויות של קרינה מאטומים ומולקולות. (עכשיו מגיע קטע קשה, מותר לדלג). החל מ-1967 הוגדרה השנייה כזמן שנמשכים  9.192.631.770 פרקי הקרינה, שמציינת את המעבר בין שתי רמות אטומיות בעלות פיצול מזערי, במצב הבסיסי של אטום צסיום 133. ומאז יום חמישי, 20 באוקטובר 1983, מטר אחד מוגדר כמרחק שעושה האור בריק (וואקום) במשך 1/299.792.458 של שנייה. זאת לאחר שבשנות השבעים של המאה העשרים הצליחו, לראשונה בתולדות האנושות, למדוד את מהירות האור בריק ולבטא זאת במטרים לשנייה. בהתבסס על כך מבוטאים המרחקים בין הפלנטות והגלאקסיות ביחידות של שנות אור. (שנת אור היא המרחק אותו עובר האור במשך שנה). כה מוזר שכדי למדוד את אורך המטר משתמשים בשעון ולא בסרגל.

מדריך כרטא לכבישי ישראל – מי שמיפה את כבישי הארץ היה עמנואל האוזמן (1923-2022), חלוץ הקרטוגרפיה הגיאוגרפית-היסטורית- ארכיאולוגית בישראל, מייסד בית ההוצאה לאור "כרטא ירושלים". בשנת 1960 הגה את הרעיון למפות את כבישי ישראל ואתריה אך במקום כנהוג להדפיס  מפת נייר גדולה, מתקפלת, ריכז את כל המידע בספרון "מדריך כרטא לכבישי ישראל" שיצא לאור בשנת 1962. מדריכים דומים יצאו לאור מטעם חברות שונות, למשל חברות הדלק, לצרכי פרסום ושיווק, אך כולם התבססו על מדריכי כרטא. המדריך "ילקוט כבישים" אשר יצא לאור בחסות חברת "פז" בשנת 1978, אך למעשה זהו מדריך כרטא ירושלים, ליווה אותי כמה שנים בנסיעותי הרבות בכבישי הארץ, עד שהתיישן, אך עדיין שמור אצלי.

ברצוני להציג כמה מעמודיו, אשר מדגימים כיצד כל מפה וכל קובץ מפות מייצגים את רוח התקופה, את מה שנקרא "מצבנו הגיאופוליטי", וגם כמובן את רמת מערכת הכבישים שלנו. זה היה העידן ללא נתיבי איילון, ללא מחלפים וללא כביש חוצה ישראל, ודי להזכיר את הפקק האינסופי בצומת גהה, אך אל דאגה – פקק זה עדיין חי וקיים במלוא אונו בנתיב מצפון לדרום גם כיום.

תחילה מפת תל אביב מתוך ילקוט כבישים 1978. האם הייתם מסוגלים לנווט את דרככם לכתובת מסוימת בעזרת מפה זו? שימו לב שנתיבי איילון עדיין לא קיימים.

מאותו מדריך, מפות הערים בית שמש ועזה זו לצד זו. המדריך מציין שבבית שמש 14,000 תושבים (1978). כיום מתגוררים בבית שמש 165,563 תושבים (1.11.2023). גידול פי 12. באשר לעיר עזה, המדריך נוקב במספר 120,000 תושבים. כמה תושבים חיו בעיר בתאריך 6.10.23?  – כמעט מיליון במחוז עזה, כך שקצב גדילת האוכלוסייה בבית שמש גדול יותר פי שניים מאשר בעזה בארבעים השנים האחרונות. וכמה חיים בעיר עזה כיום??

הנה מפת חבל ימית מתוך ילקוט הכבישים. תושבי המקום העדיפו לקרוא למקום פתחת רפיח, או בקיצור הפתחה. החבל פונה באפריל 1982 ונותרה רק המפה.אני הספקתי לעבוד ביישובי החבל כאגרונום.

ועוד מאותו אזור. הנה מפה ענקית (ק.מ 1:50,000) של חבל עזה שפורסמה בשנת 1985 על ידי תושבי גוש קטיף, המציעים לנו נופש, תיירות וטיילות. אני מציג רק את כריכת המפה בשל הטקסט המעניין המופיע על גביה. היום טקסט זה מקבל משמעויות שונות עבור כל קורא. גם השימוש בשם "חבל עזה" ולא "רצועת עזה" הוא בעל משמעות.

במפות הישנות, שקדמו להקמת המדינה, שמות יישובים ונחלים רבים מופיעים בערבית ולידם, עם או בלי סוגריים, השם העברי (נוהג זה נמשך עד שנות החמישים המאוחרות) – ג'מאמה – רוחמה, ברייר – ברור-חיל, מג'דל – אשקלון, ח'לצה – חלוצה, עוג'ה אל חפיר – ניצנה, עראק סוויידאן – נגבה, חולייקאת – חלץ, דייר אל בלח – כפר דרום, דורה – אדוריים, אום רשרש – אילת, ועוד ועוד. (ראו לדוגמה את שמות היישובים במפה של מבצע חמץ בראש הרשומה). הר הוא ג'בל, נחל הוא ואדי, מעין הוא עין, מלחה היא סבחה, באר היא ביר, באר רדודה היא תמילה. תופעה נוספת במפות שקדמו להקמת המדינה – המפה מסתיימת מעט דרומית לים המלח. הנגב הוא טרה אינקוגניטה – ארץ לא נודעת. מה שנמצא דרומית לבאר שבע נקרא "הנגב הרחוק". הנגב והערבה החלו להתגלות ולהתמפות בעקבות סיורי וטיולי הפלמ"ח, שהיו אסורים בפקודת שלטון המנדט הבריטי. וכמובן, לאחר קום המדינה נעלמו מן המפות שמותיהם של מאות כפרים ערביים, בארות וריכוזי בדואים על פי שבטיהם. אחרי מלחמת ששת הימים התרחבו המפות על מנת לכלול את סיני, יהודה ושומרון ורמת הגולן בצורה מפורטת. יישובים חדשים הוקמו, כבישים נסללו, והמפות נדרשו להתעדכן שוב ושוב. במהדורה המעודכנת של לוריא ובנבנישתי לבתי הספר נוסף עוד קו במקרא עם ההסבר: "תחום השטחים המוחזקים". וחברת דלק קראה לנו ב-1970: "סע וטייל ברחבי ישראל" מראש הנקרה ועד עזה, חן יוניס ורפיח. וצירפה את מפת סיני שאצלי מעוררת געגועים.

ולקינוח – מפת אסיה ביידיש, מתוך האנציקלופדיה "אלגעמיינע ענציקלאפעדיע, דובנאוו-פאנד, פאריז 1934"

ישראל נטע, יליד 1956, חבר קיבוץ בארי משנת 1980, הוא אחד המשוררים האהובים עלי ביותר. בשיריו הוא מתאר בשפה השואבת מן המקורות היהודיים את הטבע והנוף הסובבים את קיבוץ בארי. בנוף ובשדות אלה עבדתי כאגרונום, גם עם אנשי בארי, החל משנת 1979. בעקבות האירועים המחרידים בקיבוץ בארי בימים האחרונים, חזרתי לשיריו של ישראל נטע, בשניים מספרי השירה שפרסם, שניהם בהוצאת כרמל: "צפון-דרום-מערב" (2006), "השיר על הארץ" (2011). על הספר הראשון הוענק לו פרס יהודה עמיחי לשירה.

שיריו של נטע פסטורליים וליריים, שירי טבע ואהבה, אהבה לנוף בו הוא חי ולבת זוגתו. שוב ושוב חוזרים אותם מוטיבים – שדות החיטה, הקומביין, אקליפטוס, ציפורים, חילופי העונות, מחזור החיים, משפחה והורים. אך בינות לשירים אלו שזורים גם שירים אפוקליפטיים, שירי מוות, בהם בתוך הנוף השליו מאיים הרוע הזומם מן המערב, מתוך הנוף הפסטורלי מבצבצים פתאום פריטים צבאיים. המציאות העכשווית הופכת שירים אלו לנבואה אכזרית שהגשימה את עצמה.

אציג כמה שירים מתוך שני הספרים שהזכרתי לעיל. השירים חסרי שם. מאחר ואנו באוקטובר, אתחיל בשיר אופייני, המתרחש באוקטובר, שיר ללא סימנים מדאיגים:

אך הנה, שיר שהוא פרוזה קצרה, רמז לעצמים שאינם משתלבים בנוף, "גופים זרים" המפרים את שלמות התמונה ואת שלוות הנפש

וכאן אף ביתר שאת, והשמש השוקעת במערב מזכירה בשר מדמם. מן המערב תפתח הרעה:

והנה כמה שירים בהם כבר שולט המוות, שבימים אלו מקבלים משמעות מצמררת: השיר הראשון הוא מחווה לשירו של חיים גורי שנכתב בעקבות נפילת הל"ה בגוש עציון. לא אוסיף דבר, אתן לשירים לדבר בעד עצמם.

בעקבות שאלות שאני מקבל – כאמור – השירים נכתבו בשנים 2006 ו- 2011. בשלב זה (13.10.23) לא ידוע לי מה עלה בגורלו של ישראל נטע ולא הצלחתי לקבל מידע מן הניצולים חברי בארי, שאף הם שרויים בחוסר ידיעה.

משלי בעלי חיים מבוססים על שני עקרונות יסודיים וחופפים: א' – שימוש בתדמיות ידועות של בעלי החיים (סטריאוטיפים: החמור עקשן, השועל ערמומי, הינשוף חכם, הזאב רע, השה תמים וכד'). ב' – האנשה. וכמובן אלו אלגוריות עם מוסר השכל.

כולנו מכירים את המשל על הנמלה הטורחת במשך כל הקיץ לאגור מזון, בניגוד לחרק חסר הדאגות המנגן ומתהולל. עד שמגיע החורף והאומלל פונה בצר לו אל הנמלה בבקשת תמיכה וסעד, אך זו משיבה את פניו ריקם. הנמלה זכתה לתדמית חיובית כבר בזמן העתיק. ראו את הפרופיל שלה במשלי : משלי ו', ו': לֵךְ-אֶל-נְמָלָה עָצֵל;  רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם. משלי ל', כ"ה:  הַנְּמָלִים, עַם לֹא-עָז;  וַיָּכִינוּ בַקַּיִץ לַחְמָם. הנמלה היא יצור צנוע ועמלני, נתין חרוץ וצייתן בשירות הממלכה. לעומתה מציב המשל חרק  עצל החי את הרגע ואינו דואג לעתידו.  כיצד אנו יודעים שהוא חסר אחריות וקל דעת? – זה ברור. הוא שר, מנגן ורוקד – הוא אמן ! וכדרכם של אמנים הוא בודאי מצפה לאיזו קצבה או מלגה, אולי אפילו לפרס.

אם כן מיהו החרק הזה? אנו כבר יודעים שתנאי הסף להשתתפות במשל זה מחייבים יכולת השמעת קולות, וכך משתלבת הביולוגיה, וביתר דיוק האנטומולוגיה (מדע חקר החרקים) עם הספרות. כאשר התחקיתי אחר כותבי המשלים לדורותיהם – איזופוס, לפונטיין, קרילוב ויותר מכך אחר המתרגמים השונים לעברית, מצאתי לא רק אי-סדר מרתק, אלא גם בורות והתעלמות מחוקי הטבע. מאחר ואני מחבב את עולמם של החרקים וגם את עולם הספרות, שמחתי לנסות ולהשיב את הסדר על כנו, תוך צלילה למעמקי הספרים הישנים, תרופה בדוקה להסחת הדעת בימים טרופים אלה, אך גם להרחבת הדעת. מסתבר שהמחברים הנכבדים שהוזכרו לעיל היטיבו להמשיל משלים ולחרוז חרוזים, אך ידיעותיהם על עולם החרקים היו דלות ומביכות ביותר.

נתחיל באזכור קצר של שושלת כותבי המשלים.

א. ראש וראשון לממשילי המשלים הוא איזופוס (או איסופוס), עבד ומספר סיפורים שחי ביוון העתיקה (620 לפנה"ס – 562 לפה"ס). איזופוס הומת על ידי כוהני דלפי לאחר שעלב באורקל. רק לאחר כ- 300 שנים בהן נמסרו המשלים בעל-פה, ולכן היו קצרים וענייניים בסגנון עממי, הופיעו תרגומים שונים של מאות המשלים, ומאז התפתחו המשלים בסגנונות גבוהים יותר על ידי משוררים, סופרים וחרזנים, והם התפשטו בעולם כולו. כשלושים ממשלי איזופוס נזכרים במדרש ובתלמוד ובמקורות יהודיים נוספים.

ב. ז'אן דה לה פונטן הצרפתי (1621 – 1695). גדל ברווחה כלכלית במשפחה מכובדת והיה סמוך על שולחנותיהן של בנות אצולה. כתב שני אוספי משלים, כל אחד בן ששה ספרים. משליו באוסף הראשון (בשנת 1668) הועתקו ממשלי איזופוס, והושפעו גם מכתביהם של הורציוס, בוקאצ'ו ומשוררים איטלקיים ידועים, ורק באוסף השני התגלה כישרונו העצמי הגדול.

ג. איוואן אנדרייביץ' קרילוב (1769 – 1844). משורר, מחזאי וממשיל משלים רוסי. החל את דרכו בתרגום המשלים של איזופוס ולה פונטן, אך המשיך בכתיבת משלים ואגדות עם משל עצמו וזכה לתהילה.

וכעת נסטה לרגע קט מכותבי משלים ואגדות אודות חרקים שלא ראו מעולם, אל ז'אן-אנרי פאבר (Jean-Henri Casimir Fabre) שהקדיש את כל חייו להסתכלות על חיי החרקים. פאבר נולד ב-1823 בסן-ליאון, עיירה קטנה בדרום צרפת, למשפחה ענייה, ורכש את כל הידע שלו כאוטודידאקט. הוא עבד כמורה לכימיה ופיסיקה בקורסיקה ובאביניון. בהיותו בן 55 פרש מעבודתו, רכש חלקת אדמת בור בפרובאנס והתמסר לתחביבו חקר עולם החרקים. הוא החל לפרסם את תגליותיו שבזכותן הוא נחשב לאבי מדע האנטומולוגיה המודרנית. פאבר תיאר את ממצאיו בצורה סיפורית פיוטית כובשת לב ולא בנוסח מדעי יבשושי, ואף חטא באנתרופומורפיזם (האנשה). דרווין הכתיר אותו בתואר "המסתכל למופת" ובשל כישרונו הספרותי כינהו גם "הומרוס של החרקים". הוא סיכם את תצפיותיו בעשרה כרכים שהחזיקו כ-4000 עמודים, בשם "זכרונות אנטומולוגיים".

בשנת 1945 עיבד פסח אוירבך כמה פרקים מכתביו של פאבר והתאימם לבני הנוער בספר "מעולם החרקים" (עם עובד, סדרת שחרות). פרקים נבחרים נוספים, אודות חרקים המצויים בארץ ישראל תורגמו מצרפתית ע"י חיים בן-עמרם ופורסמו בספר "זכרונות אנטומולוגיים" (עם עובד, 1955), שגם הוא נמצא בספרייתי.

סיפורנו מתחיל כאשר הגעתי לפרק בספרו של אוירבך "מעולם החרקים" הנקרא "הצלצל והנמלה". הפרק מתאר את תצפיותיו של פאבר על הציקדות, אך להפתעתי מכריז מייד בפתיחה כי הציקדה (לה המתרגם לעברית קורא צלצל) היא החרק עליו מספר לה פונטיין במשל "הצלצל והנמלה", כלומר הציקדה והנמלה.

אנחנו גדלנו על המשל הזה בכיכובם של החרגול או החגב או הצרצר, והנה מגיחה לה מן הקרקע הציקדה ומכריזה שהיא הכוכבת האמיתית. אוירבך מצטט עבור הקורא הישראלי את המשל של לה פונטן בתרגומו של יהודה לייב גורדון (יל"ג), אך בתרגום זה שותפה של הנמלה הוא הילק, כלומר דרגת הזחל הצעיר של הארבה (ולכן הוא משמיט את שורות השיר הראשונות). כיצד הפכה הציקדה לארבה? אלו הם יצורים שונים בתכלית. כמה מבין הקוראים ודאי אומרים לעצמם כעת שזה ממש לא משנה להם, ציקדה, חרגול, מה כבר ההבדל? כולם ג'וקים. אבל עבור מי שמצוי בעולם החרקים זה נשמע כאילו בסיפור כפה אדומה את הסבתא בולעת ארנבת.

לציקדה ולפאבר עוד נחזור בהמשך, כדאי להגיע לסוף הרשומה…

נתחיל "לעשות סדר" בדברים:

ותחילה הערה כללית: בטרם נוסדו וועד הלשון והאקדמיה ללשון עברית, לא היו שמות עבריים (שמות גנריים) רשמיים ומוסכמים לצמחים ולבעלי החיים בארץ ישראל. כל סופר, חוקר או מורה לטבע נקב בשמות אחרים כאוות נפשו. המקור הנגיש והמועדף ביותר היה התנ"ך אך מלאי השמות שם מאוד מצומצם וגם לרוב לא ברורה זהות הצמח או בעל החיים על פי שמו התנ"כי. עד היום נטוש וויכוח מיהם למשל ברוש תדהר ותאשור, מיהי החבצלת או השושן משיר השירים. חוקרים רבים עדיין יושבים על המדוכה בנסיון לזהות את הצמחים ובעלי החיים בתנ"ך. אחד הבולטים שבהם הוא יהודה פליקס שפרסם בשנת 1954 את הספר הזה:

לאור זאת אפשר להבין את הכפילויות, השרירות והבלבול בשימוש בשמות מן המקורות. ולאור זאת – אוירבך מכנה את הציקדה בשם "צלצל". מיהו הצלצל?  בספר דברים פרק כ"ח  בין שאר האסונות, הקללות והאיומים אשר יהיו מנת חלקו של העם אם לא ישמור את מצוותיו וחוקותיו של אלוהים, מופיעה גם הקללה הזו בפסוק מ"ב: כָּל-עֵצְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ יְיָרֵשׁ הַצְּלָצַל. רש"י מפרש צלצל אחד ממיני הארבה. והכוונה – "יירש הצלצל – יעשנו הארבה רש (עני) מן הפרי".  אולי בחר אוירבך בשם זה משום שכל מי ששומע את הקולות הרמים שמשמיעה הציקדה תצילנה שתי אוזניו?

ומהיכן נטלו סופרינו ומשוררינו את הילק? מן התנך כמובן: יואל פרק א פסוק ד: יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה, וְיֶתֶר הָאַרְבֶּה אָכַל הַיָּלֶק; וְיֶתֶר הַיֶּלֶק, אָכַל הֶחָסִיל. 

בשנת 1859 פרסם המשורר הצעיר, מן העיר הליטאית פוניבז', יל"ג,  את הספר "משלי יהודה" ובו תרגומיו המחורזים למשלי לה פונטיין וקרילוב (שהם בעצם גרסאותיהם למשלי איזופוס).

הנה בשלמותו המשל אותו ציטט אוירבך בפרק על הציקדה מאת פאבר (מתוך כתבי יהודה ליב גורדון, דביר, 1959):  

הילק והנמלה יל"ג עָבַר קָצִיר כָּלָהּ קַיִץ, – הַיֶּלֶק טָמַן יָד בַּצַּלַּחַת, וַיְשׁוֹרֵר וַיְזַמֵּר וַיִּרְוֶה נַחַת וּלְפֹעַל בַּשָּׂדֶה לֹא הִטָּה שָׁכֶם וּפִתְאֹם רָאָה כִּי בָנָה חַיִץ כִּי טָח תָּפֵל עַל קִיר נֹפֵל! כִּי בָא הַסְּתָיו, הִגִּיעַ הַחֹרֶף, וּבְחֹרָיו אֵין טֶרֶף וּבְבֵיתוֹ לָחֶם. וַיֵּלֶךְ מַר בֵּיתָה הַנְּמָלָה הַמְּכִינָה בַּקַּיִץ מַאֲכָלָהּ. וַיְחַנֶּן קוֹלוֹ וַיֹּאמֶר הַיֶּלֶק: „הָבִי, אֲחוֹתִי, לִי נַחֲלָה וָחֵלֶק בִּמְגוּרַת הַדָּגָן אֲשֶׁר אָגָּרְתְּ; נַהֲלִינִי בַּלֶּחֶם מֵאֲשֶׁר צָבָרְתְּ עַד עֲבֹר הַסְּתָיו וִימֵי הַחשֶׁךְ, וּבְבוֹא הָאָבִיב עֵת נָעֵמָה אָז, חֵי נַפְשִׁי, לָךְ אֲשַׁלֵּמָה נִשְׁיֵךְ זֶה עִם מַרְבִּית וָנֶשֶׁךְ, נֶשֶׁךְ כֶּסֶף, נֶשֶׁךְ אֹכֶל ”. אוּלָם הַנְּמָלָה טוֹבַת-הַשֶּׂכֶל פִּי הַיֶּלֶק שָׁאָלָה: „הַגִּידָה לִי, אָחִי, אֵיפֹה הָיִיתָ בִּימֵי הַקַּיִץ? וּמֶה אָז עָשִׂיתָ? ” – בִּימֵי הַזָּמִיר, אָז הִתְעַנַּגְתִּי, כָּל הַיּוֹם שַׁרְתִּי, בַּדֶּשֶׁא שִׂחַקְתִּי, לֹא זָכַרְתִּי הַסְּתָיו וִימֵי הַחֹרֶף! – „אִם בַּקַּיִץ שַׁרְתָּ לֹא יָגַעְתָּ, בִּמְחוֹל הַמְּשַׂחֲקִים צֵא נָא עַתָּה! ” – עָנְתָה הַנְּמָלָה וַתֵּפֶן לוֹ עֹרֶף.

הילק מופיע גם בתרגומו של החרזן הגדול מכולם חנניה רייכמן למשלי קרילוב, בספרו "כל משלי קרילוב" משנת 1949 עם איוריו של נחום גוטמן.

הנה מהדורה שלישית מפוארת משנת 1950. ספר זה הקנה לריכמן את תהילתו והוא עזב את כל עיסוקיו והתמסר לכתיבה.

כל הקיץ שר ורן
ילק דלג הרקדן
ופתאום פנה לו עורף
תור הגיל- ובא החורף.
נוי שדות נמחה ופג.
נגמרו ימי החג, כאשר כל עץ ושיח
גג ואוכל לו הבטיח
תור הקור והמצוקה
ממשמש ובא עם שלג
כבר לא שר יותר הילק,
כי הבטן הריקה-
ברינה לה אין כל חלק
בצרה כל כך גדולה
הוא זוחל אל הנמלה:
“רחמי עלי ותני  לי
חממי והאכילי
עד חזור ימי הזיו”
“ זה מוזר לי, דוד חביב
איך קפץ עלייך עוני?
העמלת , דוד, כמוני?
“ הוי ,בת חמד , מה עמך?
כלום היה לי פנאי לכך?
על דשאנו רך כצמר,
לא פסק משחק וזמר.
איך יכולתי לעבוד?”
 
“ ואם  כן הרי …”
– הרי אמרתי:
כל ימי הקיץ שרתי”.
שרת דוד? יפה מאד!
צא עתה אפוא לרקוד?”

ספר זה היה פופולארי מאוד, בייחוד כמתנת בר-מצווה כנהוג באותם ימים, ויצא לאור ב-26 מהדורות. במהדורה העשרים (הוצאת ברונפמן 1971) הפך לפתע הילק לחרגול. הנה תחילתו של המשל:

כָּל הַקַּיִץ שָׁר וָרָן
בְּשִׂמְחָה חַרְגּוֹל הָרַקְדָּן;
וּפִתְאֹם פָּנָה לוֹ עֹרֶף
תּוֹר־הַגִּיל — וּבָא הַחֹרֶף.
נוֹי־שָׂדוֹת נָגוֹז וָפָג.
נִגְמְרוּ יְמֵי־הֶחָג,
כַּאֲשֶׁר כָּל עֵץ וָשִׂיחַ
גַּג וָאֹכֶל לוֹ הִבְטִיחַ.  

והנה שתי דוגמאות מן הזמן האחרון לתרגומים חדשים של משל זה, מתוך רשימתו של רונן סוניס במדור ספרים של עיתון הארץ (1.2.23). תחילה תרגומה החינני של חגית בנזימן מתוך ספרה "איבן אנדייביץ' קרילוב, כל המשלים" (כרמל, 2015). בנזימן בחרה ללהק את החגב במשל זה

החגב והנמלה / איוון קרילוב

תירגמה חגית בנזימן

הִסְתַּכְּלוּ נָא בֶּחָגָב
לֹא חָדֵל מִדִּלּוּגָיו.
כָּל הַקַּיִץ מְקַפֵּץ
מְנַתֵּר מֵעֵץ לָעֵץ,
לֹא מֻטְרָד וְלֹא לָחוּץ,
בַּיִת לוֹ כְּלָל לֹא נָחוּץ,
בַּלֵּילוֹת יָשֵׁן בַּחוּץ,
לַעֲבֹד אֵינוֹ מֻכְרָח,
הֶעָלִים נוֹתְנִים לוֹ סְכָךְ. הוּא אֵינוֹ מַרְגִּישׁ רָעָב
בָּאָבִיב וּבַשָּׁרָב,
בַּשָּׂדוֹת, בֵּין דִּלּוּגָיו,
הוּא מוֹצֵא לוֹ אֹכֶל רַב…
הוּא חוֹגֵג וּמִתְעַנֵּג
לֹא עוֹבֵד וְלֹא דּוֹאֵג… אַךְ בֵּינְתַיִם בָּא הַקֹּר
אֶת הַקַּיִץ מִי יִזְכֹּר.
הִסְתַּכְּלוּ נָא בֶּחָגָב —
הַמַּזָּל הִפְנָה לוֹ גַּב. כְּבָר אֵינֶנּוּ מִתְעַנֵּג
וְאֵינֶנּוּ מְדַלֵּג
כָּל הַיּוֹם הוּא רַק דּוֹאֵג…
בַּשָּׂדוֹת כְּבָר אֵין פְּרָחִים,
הָעֵצִים כֻּלָּם קֵרְחִים. מְחַפֵּשׂ מְקוֹם מִסְתּוֹר
שֶׁיָּגֵן מִפְּנֵי הַקֹּר.
כְּבָר אֵינֶנּוּ מְרֻצֶּה,
שׁוּם מָזוֹן אֵינוֹ מוֹצֵא. מִתְחַנֵּן הוּא לַנְּמָלָה
שֶׁתִּתֵּן לוֹ מִשֶּׁלָּהּ,
הִיא הִצְלִיחָה לֶאֱגֹר
אֹכֶל רַב לִימֵי הַקֹּר
אַךְ אֵינֶנָּה מוּכָנָה
שֶׁיִּחְיֶה עַל חֶשְׁבּוֹנָהּ. "לֹא אֶתֵּן — הִיא לוֹ אוֹמֶרֶת —
לְעַצְמִי אֲנִי שׁוֹמֶרֶת.
וְאַתָּה הֲרֵי נִתַּרְתָּ
עַל בִּלּוּי כְּלָל לֹא וִתַּרְתָּ
אָז תַּמְשִׁיךְ עִם הַשִּׂמְחָה
וְתִדְאַג לְעַצְמְךָ". קַר לוֹ, רַע לוֹ, הוּא רָעֵב
מֵהַקֹּר גּוּפוֹ כּוֹאֵב,
מְכֻנָּס בְּתוֹךְ עַצְמוֹ,
אִישׁ לֹא בָּא לְנַחֲמוֹ. הִסְתַּכְּלוּ נָא בֶּחָגָב
עוֹלָמוֹ מַמָּשׁ חָרַב.  

והנה תרגומו של רונן סוניס אשר בחר דווקא בצרצרית. הערה: אני מניח שסוניס כותב "צְרָצָרִית" ומתכוון לצרצר ממין נקבה, אך אבוי – גברת צרצרית אינה מסוגלת כלל להשמיע קולות ובודאי לא לשיר. כבשאר החגבאים (חגבים, חרגולים, צרצרים) רק הזכרים משמיעים קול.  טעות נוספת: צרצר כותבים בחיריק מתחת לצ' (צירצר בכתיב מלא)

הצרצרית והנמלה / איוון קרילוב

תירגם רונן סוניס

כָּל הַקַּיִץ הַשּׁוֹפֵעַ
שָׁרָה צְרָצָרִית קַלָּה,
וּפִתְאוֹם חָשְׁכוּ עֵינֶיהָ —
חֹרֶף מְנַשֵּׁב מוּלָהּ. הַשָּׂדֶה כֻּלּוֹ הִקְרִיחַ,
כִּי כְּבָר תַּמָּה הָעוֹנָה
בָּהּ הִצִּיעַ לָהּ כָּל שִׂיחַ
גַּג וַאֲרוּחָה דְּשֵׁנָה, וְהִגִּיעַ יוֹם קוֹדֵר
שֶׁל רָעָב וְקֹר חוֹדֵר;
הִשְׁתַּתְּקָה הַמְּשׁוֹרֶרֶת:
אֵיךְ תַּצְלִיחַ לְזַמֵּר
כְּשֶׁהַבֶּטֶן מְקַרְקֶרֶת? נִבְהֲלָה הָאֻמְלָלָה
וְזָחֲלָה לַנְּמָלָה: "אָנָּא אַל תַּפְנִי לִי עֹרֶף!
חַמְּמִי אוֹתִי בַּחֹרֶף,
תְּנִי לִי לֶאֱגֹר כּוֹחוֹת
וְטַפְּלִי בִּי כְּאָחוֹת!" אַךְ הַנְּמָלָה שׁוֹאֶלֶת:
"הִתְבַּטַּלְתְּ לְלֹא תּוֹעֶלֶת
כָּל הַקַּיִץ, אֲחוֹתִי?
לָמָּה לֹא טָרַחְתָּ כְּמוֹתִי?" "אוֹי, לְמִי יֵשׁ פְּנַאי לִטְרֹחַ
שָׁם בָּאָחוּ הַזּוֹהֵר,
כְּשֶׁהַלֵּב רוֹצֶה לִשְׂמֹחַ
וְהָרֹאשׁ כְּבָר מִסְתַּחְרֵר?" "מֶה עָשִׂית?" — "רַק שַׁרְתִּי כָּכָה
בְּלִי מָנוֹחַ, עוֹד וָעוֹד".
"שַׁרְתְּ לָךְ כָּכָה? מָה אַתְּ שָׂחָה?!
אָז עַכְשָׁו לְכִי לִרְקֹד".  

עד כה פגשנו תרגומים שונים של משלי קרילוב, בהם בחר כל אחד מן המתרגמים בחרק אחר. אולם על איזה מן החרקים המזמרים כתב קרילוב עצמו? אם כן, קרילוב שם במשל זה דווקא את השפירית. זוהי בחירה ממש משונה. אכן השפירית יפה ומתהדרת בזוג כנפיים מהודר, אך אינה משמיעה כלל קולות, לא שרה ולא מנגנת. (גם מחזור החיים שלה והמזון עליו היא מתקיימת אינו מתאים למשל זה. זחל השפירית חי במים וטורף יצורים קטנים וגם הבוגר המעופף אינו מתעניין במזון נמלים וגרגרי חיטה). הנה כמה תמונות מספרים ישנים ברוסית של משלי קרילוב, בהם נראית השפירית בחברת הנמלה. בכל הספרים הרוסיים נקרא המשל "הנמלה והשפירית".

פגשנו את הילק, החרגול, השפירית, החגב והצרצר, לו קרא ביאליק משורר הדלות, אך לא את הציקדה, שעל פי פאבר היא זו האמורה להיות מלוהקת במשל זה, לצד הנמלה. לפיכך הגיעה העת לבצע הנדוס לאחור  (reverse engineering)  כלומר לחזור למקור, משלי איזופוס, ולבדוק על איזה חרק מזמר המשיל איזופוס את משלו. מאחר ואיני שולט ביוונית עתיקה, בא לעזרתי שלמה שפאן, אשר תרגם לעברית את משלי איזופוס. ("משלי איזופוס", מוסד ביאליק, 1960, ציורים בצלאל שץ). הספר מצוי ברשת (כותר, וגם בפרוייקט בן יהודה).

מסתבר שעל בסיס אותו רעיון המשיל איזופוס שני משלים.

קעד: הציקדה והנמלים     בִּימוֹת הַחֹרֶף נִתְרַטְּבוּ גַרְגְּרֵי-הַבָּר וְהַנְּמָלִים טָרְחוּ וְיִבְּשׁוּ אוֹתָם. צִיקָדָה אַחַת שֶׁהָיְתָה רְעֵבָה בִּקְּשָׁה מֵהֶן דְּבַר-אֹכֶל. אָמְרוּ לָהּ הַנְּמָלִים: ‘מִשּׁוּם-מָה לֹא צָבַרְתְּ גַּם אַתְּ מְזוֹנוֹת בִּימוֹת הַקַּיִץ?’ עָנְתָה לָהֶן: ‘לֹא הִתְבַּטַּלְתִּי, אֶלָּא שַׁרְתִּי שִׁירִים עֲרֵבִים’. צָחֲקוּ הַנְּמָלִים וְאָמְרוּ: ‘אִם שַׁרְתְּ בַּקַּיִץ, צְאִי בַחֹרֶף בִּמְחוֹלוֹת!’ ＊ הַמָּשָׁל מְלַמֵּד, שֶׁאֵין לִנְהֹג זִלְזוּל בְּשׁוּם עִנְיָן, כְּדֵי שֶׁלֹּא לָבוֹא לִכְלַל יִסּוּרִים וְסַכָּנוֹת.  

קכו: הנמלה וחיפושית-הזבל     בְּעוֹנַת הַקַּיִץ הָיְתָה הַנְּמָלָה מְהַלֶּכֶת בַּשָּׂדוֹת וּמְאַסֶּפֶת גַּרְגְּרֵי חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְאוֹגֶרֶת אוֹתָם לִהְיוֹת לָהּ לְמַאֲכָל בִּימוֹת הַחֹרֶף. חִפּוּשִׁית אַחַת רָאֲתָה אוֹתָהּ וְתָמְהָה עַל חֲרִיצוּתָהּ, שֶׁהִיא טוֹרַחַת וּמִתְיַגַּעַת בְּשָׁעָה שֶׁכָּל שְׁאָר הַבְּרִיּוֹת פּוֹרְקוֹת עֹל-עָמָל מֵעֲלֵיהֶן וּמְבַלּוֹת יְמֵיהֶן בַּנְּעִימִים. אוֹתָהּ שָׁעָה הֶחֱרִישָׁה הַנְּמָלָה, אוּלָם לְאַחַר זְמַן, כְּשֶׁבָּא הַחֹרֶף וְהַזֶּבֶל נִסְחַף כֻּלּוֹ בַּגֶּשֶׁם, בָּאָה הַחִפּוּשִׁית, וְהִיא רְעֵבָה, אֶל הַנְּמָלָה וּבִקְּשָׁה מִמֶּנָּה רְשׁוּת לָקַחַת חֵלֶק בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ. אָמְרָה לָהּ הַנְּמָלָה: ‘חִפּוּשִׁית, חִפּוּשִׁית, אִלּוּ הָיִית עֲמֵלָה, בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי הִתְיַגַּעְתִּי וְאַתְּ הוֹכַחַתְּ אוֹתִי עַל פָּנַי, לֹא הָיִית חֲסֵרָה עַתָּה מְזוֹנוֹת לְמִחְיָתֵךְ.’ ＊ כֵּן הַדָּבָר בְּכָל אֵלֶּה שֶׁבִּימֵי הַשֶּׁפַע אֵינָם רוֹאִים אֶת הַנּוֹלָד, וּבְתַהְפּוּכוֹת הַזְּמַן הֵם נִפְגָּעִים וּמִתְיַסְּרִים בְּיִסּוּרִים קָשִׁים.  

ואכן, הפתעה!!! איזופוס כתב על הציקדה. וגם על חיפושית הזבל. מדוע אם כן התעלמו כל מתרגמי המשלים לעברית מן הציקדה ובחרו בחרקים אחרים?

לפני שאנסה להציע תשובה חלקית, ברצוני לבדוק על איזה חרק כתבו ממשיכיו של איזופוס – לה פונטן וקרילוב? אין לי גישה למקור הרוסי של קרילוב, אך באשר ללה פונטן – למזלי הופיע בשנת 2007 תרגומו של הסופר, המשורר ואיש הפרסום ראובן וימר למשלי לה פונטן "כל משלי לה-פונטין", איורים גוסטב דורה. וימר הותיר בראש כל משל את הכותרת המקורית בצרפתית:  

הצרצרית והנמלה

LA CIGALE ET LA FOURMI

כָּל הַקַּיִץ הַצִּרְצָרִית
זִמְרְרָה בְּקוֹל.
עִם בּוֹא הָרוּחַ הַצְּפוֹנִית
נוֹתְרָה בְּחֹסֶר כֹּל,
בְּלִי פֵּרוּר אֶחָד עָלוּב
שֶׁל תּוֹלַעַת אוֹ שֶׁל זְבוּב. אֶל הַנְּמָלָה הַשְּׁכֵנָה
נִזְעֲקָה בְּרַעֲבוֹנָהּ:
תְּנִי גַּרְגִּירִים בְּהַקָּפָה…
בָּאָבִיב, בְּתֹם תְּקוּפָה,
אֲשַׁלֵּם כָּל הַקֻּפָּה –
כָּל גַּרְגִּיר מִן הַקָּצִיר,
גַּם הַקֶּרֶן גַּם רִבִּית!
נִשְׁבְּעָה הַצִּרְצָרִית. הַנְּמָלָה אֵינָהּ בֵּין הַמַּלְווֹת,
לָהּ זוֹ הַפְּחוּתָה בַּמִּגְרָעוֹת…
– וּמָה עָשִׂית בִּימוֹת הַחֹם?
אֶת הַלּוֹוָה תִּשְׁאַל בְּתֹם.
– בִּרְשׁוּתֵךְ, לְכָל פּוֹעֵל יוֹמָם וָלֵיל
הִנְעַמְתִּי בְּשִׁירֵי הַלֵּל.
– שַׁרְתְּ? בֶּאֱמֶת כָּל הַכָּבוֹד,
אָז עַכְשָׁו – לְכִי לִרְקֹד!  

הכותרת בצרפתית אומרת "הציקדה והנמלה" (CIGALE – ציקדה), וימר תרגם זאת כצרצרית ונמלה. ההערה לעיל בנושא צרצרית ממין נקבה בתרגום של סוניס תקפה גם כאן. לפחות במקרה זה הניקוד נכון משום שהזכר נקרא צִרצר  (צ' בחיריק, כתיב מלא – צירצר ולכן בת זוגו השתקנית היא צִרצרית).

כאמור, התנ"ך היה המקור הראשוני של מידע לשוני ואנטומולוגי עבור סופרינו ומשוררינו. כל החרקים המזמרים מסדרת החגבאים (ORTHOPTERA) מקובצים יחדיו בכמה פסוקים המעניקים להם חותמת כשרות ומתירים את אכילתם, ואולי בשל כך בחרו המתרגמים העבריים ללהק חרקים אלה במשל הנמלה. הציקדה אינה מופיעה בתנ"ך ולפיכך בחירתו המאולצת של אוירבך בשם "צלצל". ויקרא י"א, כ כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל-אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם.  כא אַךְ אֶת-זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל-אַרְבַּע  אֲשֶׁר-לא (לוֹ) כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל-הָאָרֶץ.  כב אֶת-אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת-הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת-הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת-הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת-הֶחָגָב לְמִינֵהוּ.  כג וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף אֲשֶׁר-לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם.  

המידע הזה מעניין מאוד משום שהוא כמובן שגוי ביסודו. אבותינו אסרו על אכילת חרקים בעלי 4 רגליים, למרות שאין בעולמנו חיה כזו (לכל החרקים 6 רגליים). את רגלי הניתור האחוריות של החגבאים לא החשיבו כרגליים, אך בזכותן הפכו חרקים אלו לכשרים. הסבר מפורט יותר בסוגייה זו ובזיהוי חרקים אלו תוכלו למצוא ב"נושנות" ברשומה 110 על אנשים וחרוקים בה מראיין דן בן אמוץ את יעקב פלמוני. יעקב פלמוני, מקיבוץ דגניה א', מייסד מוזיאון הטבע ע"ש א.ד. גורדון, הוא הז'אן אנרי פאבר הישראלי. איש אשכולות אוטודידאקט ואנטומולוג בעל שם עולמי.

וכעת, לסיום, נשוב לציקדה הנשכחת ולפאבר שיצא להגן בנחרצות על שמה הטוב. מדוע בחר איזופוס דווקא בציקדה? בראש וראשונה בשל הקולות הרמים שהיא משמיעה. בארצנו הציקדות הגדולות המזמרות אינן כה נפוצות, אך מי שהיה ביוון ובאייה בימי הקיץ ודאי שמע אותה כהוגן. שמעון בודנהיימר, בספרו "החי בארצות המקרא" (מוסד ביאליק 1949) כותב על תדמיתה של הציקדה בעיני היוונים הקדמונים: "ציקאדות מורות על בני-אדם אוהבי נגינה שהם גם פטפטנים, הולכי-בטל וריקנים, מפני שגם הציקאדות אין להן כלום מלבד קולן הנעים, וכשם שהן עצמן אינן אוכלות, כן תבשרנה לחולה צמאון קטלני ומוות בלתי נמנע". אולם הבחירה בציקדה היא טעות חמורה ושטות גמורה. ראשית, הציקדה איננה פעילה בימות החורף, אז מצוי הזחל מתחת לפני הקרקע. לאחר בקיעתו מן הביצה, מתחפר הזחל בקרקע ושם הוא עובר כמה נשלים במשך כמה שנים. כאשר הוא מגיע לדרגת בוגר, הוא מגיח בקיץ החם מן הקרקע (מין אחד עושה זאת לאחר 17 שנים), מתנשל בפעם האחרונה והבוגר ניזון ממוהל צמח או עץ בעזרת החדק שהוא מחדיר לתוכו. ושנית, הציקדה אינה זקוקה לחסדי הנמלים אלא להיפך. הנמלים ניזונות מעודפי הסוכר (טל דבש) שמפרישה הציקדה מגופה, ולשם כך מיני נמלים מסויימים אף שומרים ומטפחים את הציקדות. דוגמה יפה לכך היא יחסי הגומלין בין הציקדה גבנונית האשל והנמלה האורגת. צילמתי את התמונות הבאות בשמורת עינות צוקים (עין פשחה). הנמלה האורגת מקימה "רפתות" בעזרת קוריה, בהן היא שומרת על הציקדות ומגינה עליהן מטורפים.

ניתן לז'אן אנרי פאבר להציג בעצמו את כתב ההגנה שלו על הציקדה, מתוך הספר עולם החרקים המוזכר לעיל, וניהנה גם מן העברית הארכאית-מקראית של פסח אוירבך. זכרו שלציקדה הוא קורא צלצל ושימו לב לשם התלמודי של הצרצר – צרצוּר.

דבר העורך: כאן מסתיים המסע בו החזרנו לציקדה את כבודה האבוד. לא הלאיתי אותכם באורחות חייהם של החגב, החרגול והצרצר וההבדלים ביניהם, אך כל המתעניין ימצא חומר רב באתרי הרשת. אפשר לספר עוד המון על גלגולי המשל הזה וכיצד במהלך הדורות הוטחה ביקורת גם על הנמלה הקמצנית בעוד שעלתה קרנם של האמנים, אך די לנו בכך.

ולסיום – "שיר סיום" (הצרצרים בקיץ)- נעמי שמר בעקבות מאנוס חג'ידאקיס, שרה חוה אלברשטיין

והביצוע המקורי של האחים והאחיות

אורי רוזנברג – בלוג נושנות

אנו עומדים לפני חגי תשרי, ומה מתאים יותר מאשר לספר על האתרוג? פרי בעל נוכחות בת אלפי שנים בתרבות האנושית, המשמש בפולקלור, באמנות, ברפואה ובפולחנים דתיים. ברשומה זו אעסוק בשני נושאים. א. המתח בין דת ומדע – האם האתרוג הוא אכן "פרי עץ הדר" ככתוב בספר ויקרא?    ב. הלכה ומסחר – מלחמות האתרוגים בין הרבנים והציונים, אתרוגי ארץ ישראל לעומת אתרוגי קורפו וכיצד זה משתקף בספרות העלייה השנייה. רשומה ארוכה וגדושה למיטיבי לכת.    נצא לדרך –

אתרוג, פומלה ומנדרינה הם פירות ההדר היחידים הידועים כצמחי בר, הם האבות הקדמונים של כל שאר מיני ההדרים התרבותיים (תפוז, לימון, לימטה, חושחש, ברגאמוט,אשכולית, קלמנטינה על אלפי זניהם השונים). כל אלו הם תוצאה של הכלאות, וכולם נמנים על הסוג Citrus. כך למשל התפוז הוא הכלאה של פומלה ומנדרינה, האשכולית שנתגלתה לראשונה במאה ה-18 באיי ברבדוס היא הכלאה בין פומלה ותפוז, הלימון הוא צאצא של אתרוג וחושחש. קלמנטינה היא הכלאה של מנדרינה ותפוז שנעשתה בידי האב קלמאן רודייה באלג'יר. בכל ההכלאות בהן מעורב אתרוג, הוא תורם את הצד הזכרי. אזור מוצאם של פירות ההדר הוא במרכזה של דרום-מזרח אסיה – באזורים ההרריים של סין הדרומית ושל צפון מזרח הודו. משם התפשטו הפירות מערבה בנתיבי הסחר השונים.

א. בספר ויקרא מופיעה המצווה הנקראת כיום "נטילת לולב":

"וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מ).

מהו פרי עץ הדר?

בתנ"ך נזכרים כמאה שמות של צמחי תרבות ובר. רק כמחצית מצמחים אלו זוהו באופן וודאי. לדוגמה – עד היום מתקיים וויכוח בין הבוטנאים על זיהויים המדויק של החבצלת והשושנה משיר השירים. כך נטושים גם וויכוחים מרים באשר לזיהויים הבוטני של אורן, ברוש, תדהר, תאשור, נעצוץ, גפר, סרפד, אלגומים וצמחים רבים נוספים. המשנה והגמרא, העשירים בפרשנות על צמחי המקרא, עוסקים בעיקר בגידולי תרבות חקלאיים ומצוות הקשורות בגידולם, כך מתווסף מידע נוסף המקל על זיהויים של צמחים אלו. צמחי ארץ ישראל נזכרים במקורות היהודיים בהקשר של קיום פולחן ומצוות דתיות, או כדימויים ומטאפורות, ללא תיאור בוטני מדויק ולכן קשה זיהויים. המקרה של האתרוג הוא הקשה מכולם משום שאינו מוזכר בשמו המפורש ולו פעם אחת במקרא, ומשום שמקורו אינו בארץ ישראל, ובין החוקרים קיימת כיום תמימות דעים שבעת כתיבת ספר ויקרא הוא עדיין לא היה מצוי כאן. (ראו כאן השערות על מועד כתיבת ספר ויקרא ) כמו כן, לשימוש במלה "הדר" כשם של עץ, אין מקבילה במקרא ובכל המקורות היהודיים המאוחרים יותר. ואכן, בתרגום השבעים (תרגום המקרא ליוונית) המתרגמים כתבו "פרי עץ נהדר", במשמעות הוד והידוּר. כלומר, "הדר" כשם תואר ולא כשם עצם, ולא ציון של פרי ספציפי (וכך נוהגים השומרונים עד היום). בניגוד לשאר המינים (תמר, הדס, ערבה), שהם צמחי בר, האתרוג בתנאי הארץ מחייב גידול וטיפוח מסורים, השקייה, דישון והרחקת מזיקים ומחלות, כלומר קיומו הוא רק כגידול חקלאי מוקפד.

השימוש באתרוג כחלק מ"ארבעת המינים" מתועד החל מן המאה הראשונה לספירה, באיגרות ומטבעות מתקופת החשמונאים ומרד בר-כוכבא, וזיהוי זה מגובה בפרשנות ודרשנות של חז"ל ופוסקים שונים, הכוללות אגדות, פלפולים ומשחקי מילים, אך ללא ראיות של ממש. כך נותר זיהויו של "פרי עץ הדר" כתעלומה, זיהוי הנסמך על מסורת חכמים ולא על ממצאים מדעיים. מחקרו המעמיק של שמואל טולקובסקי נותן פתרון מבוסס למדי לזהותו של "פרי עץ הדר" (הסבר בהמשך) והופך את האתרוג לעוד דוגמה מצוינת לתהליך שבו אימצה הדת היהודית מנהגי פולחן וסמלי קודש מדתות ותרבויות שקדמו לה, "גיירה" אותם והטמיעה אותם בהלכה היהודית. הזיהוי המעורפל של האתרוג יוצר גם מתח בין המדע למסורת, המשתקף גם בהבדל ביחסם לנושא זה של אנשי מדע וחוקרים חילוניים לעומת אנשי מדע וחוקרים שהם דתיים,

אך תחילה כמה מלים על האיש המרתק שמואל טולקובסקי.

בשנת 1904 נטע זלמן מינקוב את הפרדס הראשון במושבה רחובות. הוא חפר באר עמוקה, בנה בית אריזה והקיף הכל בחומת אבן. בפרדס זה עבדו כפועלים כמה אישים בולטים מבני העליה השנייה כיוסף אהרונוביץ, בן ציון ישראלי, נח נפתולסקי, מאיר רוטברג, י.ח. ברנר, א.ד. גורדון ורחל המשוררת.  בשנת 1911, ביום בו נולדה בתו, נפטר זלמן מינקוב והוא בן 34 שנים בלבד. הפרדס נמכר לשתי משפחות יהלומנים מבלגיה – טולקובסקי ופישר, וכך עלה שמואל טולקובסקי לארץ ישראל ונפגש עם פירות ההדר וענף הפרדסנות. פרדס מינקוב חרב בסוף שנות השישים ועמד בשיממונו, אך לאחר כעשר שנים שוקם הפרדס והמבנים שוחזרו ו"פרדס מינקוב" הוכר כמוזיאון של ענף הפרדסנות וכאתר שמור ע"י המועצה לשימור אתרי מורשת.

 שמואל נולד באנטוורפן בשנת 1886 והוסמך בשנת 1908 כמהנדס-אגרונום. עם עלייתו ארצה בעקבות רכישת פרדס מינקוב ע"י אביו, הקדיש כמה שנים לטיפוח ענף הפרדסנות בישראל, ואז, בימי מלחמת העולם הראשונה, יצא לפעילות מדינית באנגליה בהסתדרות הציונית ואח"כ כחבר המשלחת הציונית בוועידת השלום בוורסאי. כאשר שב לישראל שימש בכמה תפקידים בכירים בענף הפרדסנות ובארגון ההגנה. לאחר קום המדינה התמנה לקונסול כללי ולציר של ישראל בשוויץ. בתוך כך פרסם שמואל טולקובסקי מאות מאמרים ומחקרים על גידול פרי הדר, ארכיאולוגיה ותולדות העם היהודי, ציונות וכלכלה. את מחקרו על תולדות פירות ההדר ומקומם בתרבות העולמית פרסם טולקובסקי באנגלית בשנת 1938 בספר בשם "הספרידס" (שמן של הנימפות המיתולוגיות השומרות על הגן המופלא בפאתי מערב). הספר הפך לנדיר מאוד כאשר בשנת 1940 נשרף מחסנו של מו"ל הספר בלונדון בהפצצה של הגרמנים, וכל הספרים עלו באש. בשנת 1966 יצא לאור תרגום עברי של הספר בשם "פרי עץ הדר" (מוסד ביאליק). הספר גדול המימדים, במתכונת אלבומית, מסכם מחקר חובק עולם המתבסס על כתבי יד עתיקים, יצירות אמנות, סיפורת, פולקלור, שירה וממצאים ארכיאולוגיים. טולקובסקי לא זכה לראות את ספרו יוצא לאור. הוא נפטר ביום כ"ה כסלו תשכ"ו בעת השלבים האחרונים של התקנת הספר לדפוס.

ובחזרה לפולמוס זיהויו של האתרוג:

טולקובסקי מניח ש"פרי עץ הדר" מציין שם עצם, ובהקבלה לאזכורים אחרים במקרא: "עץ הגפן", "עץ הזית", "עץ הארז", הכוונה לפרי עץ הנקרא "דר". ואכן, "דר" היא מלה בשפה הסאנסקריטית שמובנה אילן. מלה זו כלולה בשמו של העץ ההודי הקדוש ביותר, הארז הענקי של הרי ההימלאיה Cedrus deodara) שמשמעות שמו "עץ האלוהים". (עץ ממין ארז הימלאי מצוי בחוות הנוי ליד מדרשת רופין, ניטע בשנת 1956).

איצרובל הארז היה נערץ ושימש בפולחנים דתיים בממלכת אשור. בכתבים אשוריים ובתבליטים (ראה תמונה) מתואר טקס ראש השנה במסופוטמיה. כהן הלבוש כרוח אוחז בידו השמאלית כלי עם מים ובידו הימנית איצטרובל ארז שבעזרתו הוא מזה מים על עץ תמר מקודש – "תימורה". טקס זה מזכיר במדויק את טקס "ניסוך המים" שהיה נהוג בבית המקדש בחג הסוכות (הכולל גם את שמחת בית השואבה באותו אירוע).

האיצטרובל מככב גם בטקסים של האל היווני דיוניסוס (אל הפריון והיין), אך שם האצטרובל הוא של עץ האורן, ששפע זרעיו וצורתו הפאלית הפכה אותו לסמל הפריון, סמלו של דיוניסוס. טולקובסקי מניח שהיהודים אימצו את האצטרובל אל טקס ניסוך המים בעת היותם בגלות בבל, ובשובם ארצה הפכו זאת לציווי אלוהי (הדעה הרווחת בין החוקרים שספר ויקרא נכתב בתקופת גלות בבל).

כיצד ומתי החליף האתרוג את האיצטרובל?

טולקובסקי, בעזרת סימוכין רבים גם מן המשנה והתלמוד, מציע שהחשמונאים, לאחר שמרדו בשלטון מלכי בית סלווקוס וטיהרו את בית המקדש מן הפולחן ההלניסטי-דיוניסי שכפו היוונים, רצו לטהר את הדת היהודית מסממני העבודה הזרה. זה קרה כנראה על ידי שמעון החשמונאי שהיה בעל סמכויות של נשיא וכוהן גדול. האתרוג, בייחוד לפני שהוא בשל, דומה בצורתו לאצטרובל. האתרוג לא שימש בפולחן דתי של דת כלשהי (בניגוד לרימון) ולכן היה נקי מתדמית של עבודה זרה.

באמונה העממית ייחסו בעת העתיקה סגולות של פריון גם לאתרוג, בזכות הפיטמה (פיטם), שהיא עמוד העלי והצלקת שבראשו, שבניגוד לפירות הדר אחרים נותרים שלמים ולא נושרים. מכאן אפשר להבין את חשיבותה של הפיטמה לקביעת כשרותו של האתרוג ("אתרוג אשר ניטלה פטמתו פסול" – משנה סוכה ג' ו'). בפולקלור היהודי קיימת אמונה שאשה הרה הנוגסת בפיטמה של האתרוג (בתום ימי הסוכות) זוכה ללידה קלה, או לחילופין זוכה לבן זכר, ואילו נשים עקרות תהרינה. קיימת גם ברכה המתלווה למעשה הנגיסה (מצויה ברשת באתרים חרדיים רבים). אמונה זו מסתמכת על הדעה הגורסת שהפרי האסור בגן עדן, פרי עץ הדעת ממנו נגסה חוה, היה אתרוג ולא תפוח. קיים זן של אתרוגים בהם יש שקע קונצנטרי מתחת לפיטמה. שקע זה נקרא "נשיכת חוה". למרבה ההפתעה, בציור על מזבח הקתדרלה של גנט, משנת 1432, מצוירת חוה האוחזת אתרוג כפרי האסור, והאתרוג הוא מסוג "נשיכת חוה". (ציורם של הוברט ויאן ואן איק). זן זה נקרא בדיווחי הצלבנים מארץ ישראל בשם "תפוח אדם".

האצטרובל שימש גם ברומא כסמל לפריון ואחד מסמליה של וונוס, ואחד הרבעים של העיר נקרא Pigna – איצרובל באיטלקית. ב"חצר האצטרובל" בוותיקן (Cortile della Pigna) מוצגת מזרקה עתיקה בצורת איצטרובל, שהתגלתה בקרבת הפרתנון והיתה שייכת כנראה למקדש של האלה איזיס.

טולקובסקי גורס שהאתרוג הגיע לארץ ישראל רק עם כיבושה מידי הפרסים על ידי אלכסנדר מוקדון (332 לפנה"ס). אולם בחפירה ארכיאולוגית במכלול של ארמון מלכותי גדול המוקף בגן מפואר, ליד קיבוץ רמת רחל, נמצאו (בטיח של אחת מבריכות הגן) גרגרי אבקה מאובנים של אתרוג. החפירה נערכה בשנת 2013 ע"י הארכיאולוגים יובל גדות ועודד ליפשיץ מאונ. ת"א, ואת  גרגרי אבקת האתרוג זיהתה ד"ר דפנה לנגוט. הבריכה מתוארכת למאות החמישית והרביעית לפנה"ס, כלומר תקופת השלטון הפרסי, בסמוך לשיבת ציון. זהו הממצא הארכיאו-בוטני הקדום ביותר של גידול עצי אתרוג בארץ ישראל ובאגן הים התיכון בכלל. וכאן המקום לציין שבתרגום השבעים נקרא גן עדן בשם "פרדס" בעקבות המלה הפרסית "פרדסא" המציינת גן מלכותי מושקה מוקף חומה בו גדלים עצים, ממש כמו גן הארמון ברמת רחל. המלה פרדס התגלגלה לשפות נוספות כשמו של גן העדן – Paradise.

ד"ר שמר אריאלי, במאמר מקיף ("פרי עץ הדר" – פרי "עץ החיים"), מקבל את דעתו של טולקובסקי על איצטרובל הארז שהוחלף על ידי אתרוג, והוא מוסיף ומרחיב על משמעות הצמחים המקודשים בפולחנים העתיקים, וכיצד עברו מתרבות לתרבות והתפשטו במרחב בעולם העתיק. עץ התמר (כפות תמרים), עליו מזים את המים הקדושים עם האצטרובל, סימל בתרבות המסופוטמית את האלה "אשרה" (אשתר), אלת האדמה והפריון, בעוד הארז, "עץ החיים", הברכה והחיוּת לטבע ולאדם, סימל את האל "אל" בתרבות השמית המערבית. בעת קיום מצוות נטילת לולב בסוכות, הצמדת האתרוג (ממשיכו של אצטרובל הארז) ללולב התמר – שני סמלי חיים ופריון, מהדהדת את טקסי הפריון הקדומים בהם הכוהנת הגדולה הזדווגה עם המלך. נזכיר שבתם של אל ואשרה היא עשתורת.

מעניין מאוד לקרוא את הטקסט הבא, אותו הורדתי מהאתר של ש"ס  הלכה יומית – אתרוג מורכב הטקסט מנסה להסיר כל ספק ומחלוקת באשר לזיהויו של האתרוג שהוא "הלכה למשה מסיני", "שהוא עצמו גם נטל אתרוג לארבעת המינים, וכן נהג אחריו יהושע בן נון", אך עצם המאמץ הזה אומר דרשני ומעיד על הספק. הדרשה עוסקת גם באיסור על אתרוגים מורכבים וגם נוגעת בצד המסחרי (כולל יבוא אתרוגים ממרוקו), ונושאים אלה מעבירים אותנו אל חלקה השני של הרשומה. הנה הטקסט:

"נאמר בתורה "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים ענף עץ אבות וערבי נחל, ושמתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים". וקבלו חכמינו מאת משה רבינו הלכה למשה מסיני, כי פרי עץ הדר, הוא האתרוג, ואותו אנו מצרפים לשאר המינים, לולב הדס וערבה, בכדי לקיים בהם מצות נטילת ארבעת המינים בתפילת שחרית של חג הסוכות. (ופירוש הדבר, "הלכה למשה מסיני" הוא, שכך קבלנו בעל פה מפי משה רבינו עליו השלום, שהוא עצמו גם נטל אתרוג לארבעת המינים, וכן נהג אחריו יהושע בן נון ובכל הדורות עד עכשיו, וכל דבר שהוא הלכה למשה מסיני, אין בו מחלוקת. ואף על פי שרבותינו בתלמוד (סוכה לה.) הביאו למודים מן הפסוק שפרי עץ הדר האמור בתורה הוא האתרוג, אין זאת אלא בכדי להראות היכן מורה הכתוב שזהו הפרי שמתכוון אליו, אבל גם בלא ראיות אלו, מקובלים אנחנו שהאתרוג הוא הפרי שמתכוון אליו השם יתברך. כך כתב הרמב"ם בהקדמת פירוש המשניות.)

אילן האתרוג קשה מאד לגידול, וקשה מאד להוציא ממנו תוצרת איכותית, שיהיו האתרוגים כשרים בלא פגם ובלא מחלות שונות המביאות לפסול באתרוג. ולכן כבר לפני כחמש מאות שנה התחילו חקלאים מגדלי אתרוגים להרכיב את אילן האתרוג עם עצי לימון וכדומה, עד שנתרבו אילנות האתרוגים המורכבים יותר מאותם שאינם מורכבים. ודנו הפוסקים אם יש להכשיר אתרוגים אלו למצות ארבעת המינים. ולמעשה פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א בעקבות גדולי הפוסקים, שאין לקחת אתרוג מורכב למצות ארבעת המינים, מפני שהאתרוג המורכב אינו נחשב כלל "אתרוג", וכן הסכמת רבותינו האחרונים, שהאתרוג המורכב הוא פסול בהחלט. ומכיוון שרבים מן האתרוגים שמגדלים כיום אינם כשרים למצות ארבעת המינים משום שהם מורכבים, אין לסמוך על הסוחרים המעידים על האתרוג שאינו מורכב, אלא אם אותו סוחר אתרוגים מוכר לנו כירא שמים, ואינו סוחר כלל באתרוגים מורכבים למצות ארבעת המינים, שאז יש להאמינו אם הוא מעיד על האתרוג שאינו מורכב.

ובזמנו, בשנת תש"י (1950) העלו עמם אחינו עולי תימן שתילי אתרוג לא מורכבים לארץ ישראל, וגידלו אותם הרבה מאד בארץ ישראל עד שניתן להשיגם בהרבה מקומות, וגם הגאון החזון איש היה מהדר לקנות דוקא מאתרוגים אלו שיש עליהם ודאות שאינם מורכבים, וכיום הם נמכרים גם בקופסאות סגורות עם חותמת כשרות מטעם גופי כשרות מכובדים ויש להעדיפם ולהדר לקנותם. וכן ניתן להשיג במקומות מסוימים אתרוגי מרוקו, והם יפים מאד, וכשהם נמכרים על ידי סוחר שיראת ה' תקועה בליבו, יש לסמוך על כשרותם, לקחת מהם למצות ארבעת המינים. (ומרן הרב שליט"א נוהג להדר מאד, ונוטל למצות ארבעת המינים, אתרוגים רבים בזה אחר זה.)"

ב. מלחמות האתרוגים

לאחר שגלה עם ישראל מארצו, אנשי היישוב הישן רכשו אתרוגים מן הערבים, מאזור חיטין, אום אל פחם, יריחו ואח"כ יפו, והיה גם גידול בצפת. אתרוגים קטנים ולא מהודרים אך כשרים, שגדלו מזרעים. קהילות היהודים במרכז ומזרח אירופה רכשו אתרוגים שגדלו בדרום איטליה, סיציליה וקורסיקה, תורכיה ומרוקו, אך בעיקר אלו שגדלו באי קורפוּ, שנודעו כמשובחים ביותר. כל עדה וחסידות הביאו אתרוגים ממקור מסוים בו דבקו במצוות רבם. חסידי חב"ד ייבאו אתרוגים מקאלאבריה וגינואה. חסידות הונגריה דגלה באתרוגים שמקורם ממרוקו. רבני ברודי שבגליציה התעקשו על האתרוגים מקורסיקה. בשלהי המאה ה-19 החלו לגדל כאן אתרוגים (פרדס מונטיפיורי, פרדס גן-שמואל ביוזמת הרב מוהליבר ובשותפות עם ד"ר הלל יפה). האתרוג הוא עץ חלש ומפונק ונתקף על ידי מזיקים ומחלות. הניסיונות לגדלו מזרעים בפרדסים שהוזכרו לעיל ובמושבות האיכרים כשלו והעצים התנוונו במהרה. הדרך להתגבר על כך היא הרכבת האתרוג על כנת לימון מתוק (לימטה) המקנה לו חוסן. במקרא אין איסור על אתרוגים מורכבים, אך בעקבות פסיקת הרמב"ם ואחרים, האתרוג המורכב נחשב ללא כשר (ראו לעיל בציטוט מאתר ש"ס). כאשר החל גידול האתרוגים בארץ ישראל בתחילת המאה ה-20, ויצואם לקהילות היהודיות בגולה, פרצה מחלוקת קשה בין הרבנים, שלא היתה נקייה גם משיקולים מסחריים, באשר לכשרותם של אתרוגי ארץ ישראל, שהם מורכבים. זאת כאשר אתרוגי קורפו אף הם היו מורכבים. היו רבנים שהתירו והיו שאסרו. בשנת תרס"ז, הוציא הראי"ה קוק ספר שלם בנושא: "עץ הדר– משא ומתן של הלכה על דבר יתרון אתרוגי אחינו איכרי ארץ הקדש תובב"א ופסולן של המורכבים". הרב קוק תמך במגדלי האתרוגים בארץ ישראל אך רק אם גידלום מזרעים. החשש באתרוג מורכב הוא משינוי תכונותיו, חשש כלאיים, אך קביעה זו מקורה בבורות וחוסר ידע, משום שדווקא אתרוגים שגודלו מזרעים, תוצר של רבייה מינית, הם המועדים יותר לשונות גנטית. יציבות ואחידות גנטית מושגת על ידי ריבוי ווגטטיבי בעזרת ייחורים.

מלחמת האתרוגים מצאה את ביטוייה הספרותי בסיפורים שכתבו סופרי העלייה השנייה, שכתיבתם הייתה ריאליסטית ושיקפה ותיעדה את המציאות. בייחוד נוגע ללב סיפורה של נחמה פיינשטיין פוחצ'בסקי, ששם העט שלה נפ"ש נגזר משמה המלא. נחמה פוחצ'בסקי היתה ממייסדי המושבה ראשון לציון, איכרה, סופרת, שופטת ופעילה חברתית, שנאבקה למען שוויון ומתן זכות בחירה לנשים.

הסיפור "תחת האתרוג" (מופיע במלואו בפרוייקט בן יהודה) מספר על איכר שגידל אתרוגים וכשל, מסיבה שאינה מוזכרת בסיפור, ולאחר ששקע בחובות שם קץ לחייו בפרדס האתרוגים. בראש הסיפור כתוב "על קבר ב. פ.", כלומר, הסיפור נכתב בעקבות פטירתו של אדם מסוים. מיהו ב.פ.? אם כן זהו בנימין פיין, שעלה לארץ בשנת 1807 והוא בן י"ח שנים, ונמנה עם 16 מייסדי ראשון לציון, הצעיר שבחבורה. בנימין גידל בתחילה כרם יין, כמצוות הברון, אך המחירים ירדו וכנימת הפילוקסרה השמידה, והוא לא ראה ברכה בעמלו ולכן החליט לטעת פרדס אתרוגים, מתוך תקווה לייצאם ליהודי הגולה. בנימין לווה כספים והקים פרדס לתפארת. אפילו הבוטנאי אוטו ורבורג מזכיר בכתביו את פרדס האתרוגים החלוצי של בנימין, בשנת 1904. ולאחר שהמתין שבע שנים עד שהפרי יהיה ראוי לשיווק ולמצווה, הגיעו הרבנים ופסלו את היבול בטענה שהעצים מורכבים. בנימין שהיה שקוע בחובות התאבד בעזרת רובה הצייד שלו, ליד אחד מעצי האתרוג ב-ג' סיוון תרס"ט. "והאדמה התחוחה שותה בצמאון את הדם הקולח בעודנו חם" כתבה נפ"ש.

ומן העבר השני, בעיירות רוסיה וגליציה, כיצד נראתה משם מלחמת האתרוגים? תחילה קטע קצר מתוך הספר  "ציוני לכל החיים": זכרונות ומעשים (הוצאת ר. מס 1982). מאת: מנחם גלרטר (הטקסט המלא בפרוייקט בן יהודה).

"אבי קנה תמיד אתרוג הדור. בעיירה היו אתרוגים מספר. בקלויז שלנו היה אתרוג, וכן היה אתרוג לאבי ואתרוג ליעקב מרגליות. האתרוגים שהובאו מקורפו היה להם פיטם. בעת ההיא עדיין לא נטעו בארץ ישראל אתרוגים בעלי פיטם. אחר החג נתנה אמי את האתרוג לאשה הרה שתנגוס את הפיטם (סגולה לילד יפה), ואז בישלה אותו ועשתה ממנו ריבה משובחת."

המאבק בין אתרוגי קורפו או בית-גידול אירופי אחר לבין האתרוגים שמקורם בארץ ישראל, סימל עבור הצעירים בגולה שעברו תהליכי חילון והשכלה והצטרפו לרעיון הציוני, את שלילת הגולה, מרד בסמכות הרבנית ותמיכה בחקלאי המושבות הצעירות בארץ ישראל, ה"קולוניות". הקשר הזה, בין ציונות ואתרוגים, בא לידי ביטוי בסיפורו האוטוביוגרפי של הסופר בן העליה השנייה, דב קמחי – "אתרוגים". (מתוך הספר אתרוגים ועוד סיפורים, ספריית תרמיל, משרד הביטחון, 1982). ומשם אני מצטט:

"והנה נתעורר באותם הימים, על ידי תעמולה בעיתונים וחוברות וכרוזים, עניין הפצת ה"אתרוג מארץ-ישראל", ובעיירות היו הציונים מכנים את אתרוגי יוון וקורפו בשם "ממזרים", ולא בבית כנסת אחד נתגלעו בעצם ימי-החגים מריבות וקטטות, שהגיעו גם עד ל"הרמת ידיים" ממש. וגם אנחנו בעיירתנו היינו מן הלוחמים, ויחד עם ה"דוקטור" עמדנו ניצבים במבוא בית-הכנסת הישן וקוראים אחד לחברו בקול למען הרעים את ה"חשוכים": "הנה הוא נושא עמו את הממזר'ל!" – ואגב היינו מצביעים על פלוני בעל-הבית, שנכנס ברוב פאר עם לולבו וקופסת הכסף שלו לתפילה. […] ומשהגיעו חודשי אלול-תשרי התחילה בפומבי "התעמולה הרחבה של האתרוג" כפי שנתקרא אותו עניין בעיתונים הציוניים שבמדינה. ר' לייבוש קוריץ, יהודי גליצאי שביקר בארץ ישראל, כתב בימים ההם חוברת באידיש בשם "דער אתרוג", חוברת נלהבת על אודות אתרוגי ארץ-ישראל, שמכיוון שנספחה לתיבות-האתרוגים עמד בה תמיד ריח מיוחד של אתרוגים ואניצי-פשתן. וחוברת זו נפוצה על ידינו בכל העיירות והכפרים שבסביבה. תוכה רצוף ראיות מן התורה והתלמוד, שרק האתרוג מארץ ישראל כשר לברכה, ונוסף על אלה דברי כיבושים והתלהבות על אודות ממונו של ישראל, שהולך ומתבזבז בכל שנה ושנה ונופל לידי היוונים שונאינו-מנדינו, מחריבי ארצנו וכו'".

ולסיום – זיכרון מבית סבא. בתום ימי הסוכות, המשיך האתרוג של סבא לשכון לבטח בקופסתו המהודרת, עטוף באניצי פשתן. אט אט התייבש והתקמט והצטמק וצבעו התכהה, אך ריחו לא נמר. סבא שלי נעץ בקליפתו את כפתורי הפרחים המיובשים של התבלין ציפורן והיה מברך עליו "מיני בשמים" בהבדלה של מוצאי שבת. וכך היה עד שהגיעו חגי תשרי ואתרוג מהודר חדש הגיע ותפס את מקומו.

מקורות (בכתיבה חופשית ולא על פי כללי הכתיבה המדעית)

שמואל טולקובסקי, פרי עץ הדר – תולדותיו בתרבות העמים, בספרות, באמנות ובפולקלור מימי קדם ועד זמננו. מוסד ביאליק, 1966.

אסף גור, פירות ארץ-ישראל – תולדות ומקורות, הקיבוץ המאוחד, 1974.

דב קמחי, אתרוגים ועוד סיפורים, ספריית תרמיל משרד הבטחון, 1982.

עוזי פז, בשבילי ארץ התנ"ך – נופים וטבע – מאז ועד עתה, מודן, 2006.

שמר אריאלי, 2014, "פרי עץ הדר" – פרי "עץ החיים", בית מקרא, כתב עת לחקר המקרא ועולמו. מוסד ביאליק. כרך נ"ט חוברת ב' עמ' 4-50.

דפנה לנגוט, יובל גדות, עודד ליפשיץ, 2014, "פרי עץ הדר": ראשית גידולו של האתרוג בארץ ישראל ושלבי חדירתו למסורת ולתרבות היהודית. בית מקרא, כתב עת לחקר המקרא ועולמו, מוסד ביאליק. כרך נ"ט חוברת א' עמ' 38-55.

מאמר על נחמה פוחצ'בסקי מאת נכדתה

גלית סליקטר מקריאה את הסיפור "תחת האתרוג"